פרשת השבוע, פרשת "וַיִּגַּשׁ", תובעת מאתנו לאמץ את הלקח של גיבורי הפרשה, לפיה חייב כל אדם ליטול אחריות על תחומי העשייה עליהם הוא מופקד לא רק במלל עקר של אמירה סתמית - "אני אחראי", אלא לעשות מעשה - ליטול אחריות. את לקח הפרשה - החובה ליטול אחריות - ראוי שייקחו לתשומת ליבם מנווטי המדיניות בישראל, כשאנחנו עדים לעוצמת פער בין הבטחות ובין היישום במישור המדיני ובמישור החברתי-כלכלי. יהודה, בנו של יעקב, אומר במפורש, כי הוא מעד בכל תחומי האחריות שהיו לו. הוא האחראי לא רק לצער הכבד של האב, שהונחתה בביתו עדות מזוויעה, כי טרוף טורף בנו יוסף האהוב. נכונותו של יהודה לשאת בעונש טמונה בתודעת האחריות שיש לו. הוא אפילו מבקש לשבת כעבד תחת אחיו הצעיר. יהודה מסמל, שאחריות על מחדל יש לקחת. לא להתחמק ממנה. לא להטיל אותה על אחרים. והיו אחים אחרים, שאפשר היה להטיל עליהם אחריות, כמו למשל לזרוק את האחריות על ראובן. מיהודה פורצת ההכרה, שהאח מת והוא אחראי למותו, מבלי שהוא יודע ש"המת" למעשה עומד לפניו חי וקיים ובעל תפקיד בכיר מאוד בממלכת מצריים. יוסף מבין שהאדם אשר הזדרז למכור אותו לישמעאלים אינו אותו אדם. זה האדם שנטל אחריות על המעשה, הוא מביע חרטה כנה, לכן גם באה המחילה היפה של יוסף. הנשיאה באחריות מזככת את יהודה. הפרשה מבהירה לנו את עומק נכונותו של יהודה לשאת באחריות בהבעת נכונות ליטול את חרותו כדי להציל את אחיו הקטן. עד לרגע בו הביע יהודה את נכונותו לשאת באחריות, יוסף כבש את רגשותיו, שיחק את התפקיד שבחר לו. אבל מול ההכרה הכואבת של יהודה ונכונותו לשאת באחריות הוא חורג ממנהגו - "וְלא יָכל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק...וַיִּתֵּן קוֹלוֹ בִּבְכִי... אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חַי ?" (בראשית מ"ה 1-3). כאן אנו עדים לאהבה הלוהטת של יוסף לאבי המשפחה - לאב יעקב. יהודה במעמד הזה בבית פרעה יכול היה לגלגל אחריות על ראובן, שהציע לזרוק את יוסף לבור ולא להרגו. להתכחש לעובדה, שהוא יהודה בשלב שני הסית את האחים למכור את יוסף לעבדות, כאשר האחים מבחינים בשיירת הסוחרים המתקרבת אליהם בעוד ראובן למעשה נעדר מהמקום. יהודה שאינו יודע בפני מי הוא עומד, מתייצב ביושרה מול העובדות ואומר אני האחראי שחייב לשאת בכל, כולל שלילת חרותי. אומץ לב יש במלים "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיּאמַר בִּי אֲדוֹנִי...וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדְךָ.." (בראשית מ"ד 18). דרוש אומץ לב לגשת אל עבר השליט הזועם. כמה העזה יש בנכונות לפתוח את פיו בנאום, לאחר שהשליט הכל יכול הודיע שהשיחה נסתיימה ופסק הדין כבר ניתן. יוסף לא התרכך עקב העוצמה הרטורית של נאום יהודה. מה שריכך את יוסף נעוץ בנטילת האחריות והחרטה של יהודה. זה הביא את יוסף לפרץ רגשות של בכי שכל מצרים שמעה. בכי של אח נסער, שראה את היד הגרומה של המוות כשאחיו זרקו אותו לבור ובבור אין מים, אחים שמכרו אותו לשירה של ישמעאלים, והנה הוא הוא שומע אותם - "עֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבּוֹר אֹכֶל ...כֵּנִים אֲנָחְנוּ...שְנֵים עָשָׁר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנָחְנוּ... וְהִנֵּה הַקָּטָן אֶת אֲבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵיֶנּנוּ". מצער אותי, שהעם בחר לראשות ממשלה את בנימין נתניהו, שקרא את פרשת השבוע, ואינו מוכן לקחת אחריות, כשהוא זורק לאשפתות את הרף המוסרי, ונשען רק על אדני הרף הפלילי, שכנראה לא יקבעו עבירה והרשעה במתנות בסדרי גודל של רבבות דולרים לראש הממשלה. נתניהו אינו מוכן ליטול אחריות על כשל מוסרי. נתניהו הגן על בנו שהתהולל במועדון חשפנות בערב שבת עם חבריו מלווה ברכב ממשלתי, נהג ואיש ביטחון. הבן משתלח ומקטלג רבים וטובים בחברה הישראלית כבוגדים, כי יש להם דעות פוליטיות שאינן נראות לו. מצער אותי, שנתניהו שידע לומר לפני מספר שנים לאהוד אולמרט, שעליו ליטול אחריות ולהתפטר, כשעל אהוד אולמרט ריחפה עננה של חשדות, ואילו הוא אינו מוכן לשדר לעצמו אותה נטילת אחריות, כשישנה עננה כזו של חשדות המיוחסות לו. כשקיימת לידו סביבת עבודה נגועה בשחיתות והוא ראש הממשלה אינו נוטל אחריות למתרחש סביבו. מצער, שבנימין נתניהו אינו נושא באחריות לכשל הביטחוני ב-כ"ב בתשרי בו נטבחו מאות יהודים ונחטפו מבתיהם מאתים וארבעים תושבי מדינת ישראל. מצער אותי, שאת לקחי פרשת השבוע בדבר לקיחת אחריות משאיר בנימין נתניהו לספירות השמימיות של הסיפור המקראי, ואינו מוכן שהם יקרמו עור וגידים ויקבלו ממשות חיים היום בירושלים.