בתחילת שנות ה-60 חברת הספנות הלאומית של ישראל, צי"ם, הזמינה במספנה בצרפת בניית אניית נוסעים מפוארת טראנס-אטלנטית כחלק מרצונה להשתלב בשוק הנוסעים הבינלאומי הזר.

רקע לבניית אניית "שלום"

צי"ם (צי ימי מסחרי) שהייתה בבעלות ממשלתית, החזיקה כבר לפחות חמש אוניות שנקנו בסיוע כספי השילומים מגרמניה. אוניות אלה אומנם הובילו בעשורה הראשון של המדינה מאות אלפי נוסעים בקווים בינלאומיים בים התיכון ובים האטלנטי, אולם היו אלה אוניות קטנות שרמת השירותים, הנוחיות וגיוון השירותים שהציעו לנוסעיהן לא הייתה גבוהה והדבר מנע השתלבותה של צי"ם בשוק הנוסעים הבינלאומי הזר והפיכתה לגורם תחרותי משמעותי בשוק זה. יצוין כי בשנות החמישים והשישים היו אוניות הנוסעים תחום הפעילות הבולט של צי"ם. כבר בסוף שנות ה-50 נרקם-התגבש בחברת צי"ם חזון לפתח קווי נוסעים טרנס-אטלנטיים, להרחיב את מעגל הנוסעים הזרים, ולהביא למדינה תיירים בעלי ממון מכל רחבי העולם. להגשמת החזון נדרשה אונייה בסדר גודל אחר. בתחילת שנות ה-60 הזמינה חברת צים במספנות לה שנטייה דאטלנטיק בעיר סנט נזאר בצרפת בניית אוניית פאר לשירות סדיר בין ישראל -ארצות הברית-אירופה .

'שלום' "ספינת הדגל" של צים

בקיץ 1961 הוחל בבנייתה בתכנון ובפיקוח נציגי חברת צי"ם. האונייה נבנתה במתכונת אוניות הפאר הגדולות בעולם. בנייתה נמשכה כשנתיים וחצי והושלמה בינואר 1964. הייתה זו אניית נוסעים, גדולה יחסית בנפח 25 אלף טונות באורך 191 מטרים להובלת כ-1,100 נוסעים. מהירותה 21 קשר. אנשי צוותה מנו כ-450 איש רובם אנשי משק ושירותים. היא הייתה האונייה המפוארת ביותר שנבנתה עד אז עבור צי הסוחר הישראלי והכילה כ-10 סיפונים חלקם סגורים חלקם פתוחים, אולם קולנוע בן כ-350 מקומות ישיבה, ספריה, בריכת שחייה, אולמי ספורט, 4 מועדוני לילה, מרחץ טורקי (סאונה) מרכז קניות בית כנסת וכנסיה ואפילו "אולם עישון" (כן זה לא טעות). כדי לקבוע את שם האונייה הוקמה ועדה מיוחדת שבחרה בשם "שלום" שהציע המשורר אברהם שלונסקי - שם שנועד "לייצג את פניה היפות והנאורות של ישראל ברחבי העולם" . בביטאון חברת צי"ם יודעים לספר כי נשיא המדינה דאז יצחק בן צבי היה מעורב בבחירת השם לאונייה החדשה ואישר סופית את הבחירה. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לעיצוב פנים האוניה. האדריכל אל (אלפרד) מנספלד, והאדריכלית ומעצבת הפנים דורה גד, מאדריכלי העיצוב המובילים אז בארץ ומי שהיו אחראים לתכנון ולעיצוב מוסדות לאומיים כמו מוזאון ישראל הוזמנו לעצב את פנים האונייה. חללי האונייה וריהוטה עוצבו על-ידי טובי המתכננים והמעצבים בפאר והדר. אולמותיה וקירותיה קושטו ועוטרו ביצירות וחפצי אמנות, פרי מעשה ידיהם של אמנים ידועים בארץ בעולם ובהם דני קרוון, יעקב אגם, אביגדור אריכא, דב פייגין עמנואל לוצאטי, ועוד רבים וטובים. מכאן הכינוי שניתן לאונייה "מוזאון אומנות צף". בחוברת פרסומית של האונייה נכתב: "סגנון החיים של האונייה, החל מתאי המגורים על מתקניהם הנוחים, וגמור באולמי הציבור האלגנטיים והסיפונים רחבי הידיים, פותח תקופה חדשה בשיט הימי המפואר, להנאתו של הנוסע". עלותה הסתכמה על-פי הערכה בכ-18 מיליון דולר, סכום עתק באותם ימים. רובו הגיע מממשלת ישראל (76%), והיתרה בהשקעה של "צים". ב-11 ביולי 1963 נערכה במספנת סנט נזאר בצרפת טקס השקתה הראשון של האונייה החדשה שהזמינה צים. בהשתתפות פולה בן-גוריון אשת דוד בן-גוריון שהיה אז חבר כנסת (התפטר מראשות הממשלה ב-16 ביוני 1963, א.א), שגריר ישראל בצרפת וולטר איתן, נציג הנהלת צי"ם צבי הרמן ואנשי המספנה. "בשעה 12 בצהריים שברה גב' בן-גוריון בקבוק "יין הנשיא" על דופן האונייה תזמורת צבאית ניגנה את "התקווה". כך דווח בעיתונות דאז.

תכונה לקראת בוא אוניית הפאר

בואה לארץ של אניית הפאר הישראלית לווה במסע פרסום נרחב ועורר תכונה ועניין רב בקרב הציבור בישראל. העיתונות סיקרה ותיארה בהרחבה את בנייתה ואת הפאר והעושר של אוניית הפאר הישראלית שהייתה אז הראשונה מסוגה בתולדות צי השייט הישראלי. לציון השקתה של אוניית "שלום" והצטרפותה למערך האוניות של צי"ם הנפיק השירות הבולאי (1964) בול מיוחד ועליו ציור האונייה בעיצובן של המאיירות צילה מנוסי (רעייתו של הפזמונאי והסטיריקן דידי מנוסי, .א.א) וחוה אורנן . ב-4 למרס 1964 הונף דגל ישראל על תורן אוניית שלום במספנות בסנט נאזר והאונייה עברה רשמית לבעלותה של צי"ם. משם הפליגה לכמה הפלגות הרצה. ב-15 במרס 1964 יצאה אוניית הפאר מנמל סאותמפטון שבאנגליה להפלגת בכורה רשמית לנמל הבית בחיפה כשעל סיפונה כמה מאות מוזמנים ובהם ידוענים מישראל, עורכי עיתונים, אנשי תיירות, אומנים ואישי תרבות ובהם המשורר אברהם שלונסקי שנתן לאונייה את שמה וכן נציגים רשמיים של ממשלת צרפת ומדינות נוספות.למשתתפי הפלגת הבכורה הוענק כשי מטעם "צים" תקליטון ובו השיר "שלום על הגלים" שחיבר חיים חפר והלחינה נעמי שמר במיוחד לאירוע החגיגי. את השיר מבצעים "שלישיית גשר הירקון". האונייה מגיעה לראשונה לנמל חיפה ב-24 במרס 1964 לפני הצהריים הגיעה אוניית "שלום" לראשונה לנמל הבית חיפה והתקבלה כאן בכבוד מלכים ובטקס ימי מסורתי - זרנוקי סילוני מים שהותזו מכבאית הנמל, וצפירות ברכה של האוניות העוגנות בנמל ונגינת תזמורת. קהל רב המתין לאוניה מחוץ לתחום הנמל ובנמל עצמו. מטוס פייפר חג דקות ארוכות מעל נמל חיפה בהזמנת צים כדי לצלם את בואה וכניסתה של אוניית הפאר. כמה שעות לאחר מכן בשעה 3 אחרי צהריים לאחר שהאוניה עגנה בנמל נערכה על סיפונה ובאולמותיה קבלת פנים חגיגית בהשתתפות יו"ר הכנסת קדיש לוז, השרים ישראל בר-יהודה, יוסף אלמוגי, ד"ר יוסף בורג, משה חיים שפירא, חברי כנסת יצחק בן אהרון ומשה כרמל, ראש עיריית חיפה אבא חושי, חברי הנהלת הסוכנות וחברי דירקטוריון צים ועוד. בערב נערכה באונייה קבלת פנים לאנשי הסגל הדיפלומטי. ראש הממשלה לוי אשכול שיגר ברכה לרב החובל של האונייה, אבנר בני (פרוידנברג) ולהנהלת צי"ם: "שאו ברמה דגל ישראל שאו שלום לקרוב ולרחוק". בואה של האוניה עורר גאווה ישראלית וציפו לה עתיד מבטיח. איש לא שיער אז בוודאי כי תעבור תלאות וסערות רבות ותהיה כישלון ניהולי וכלכלי צורב וכי תפעל בשירות צים שלוש שנים בלבד.

סערה ציבורית סביב כוונת צים לפתוח מטבח לא כשר

באונייה "שלום" הוכנס חידוש שלא היה קיים בשאר אניות צי"ם. הייתה זו האונייה הראשונה המניפה דגל ישראל שבה נבנה בנוסף למטבח כשר גם מטבח מיוחד למאכלים לא כשרים שישרת את הלקוחות הזרים ויאפשר להרחיב את מעגל הנוסעים הפוטנציאלי דבר שנמנע בעבר באוניות צים אחרות בגלל מגבלות דתיות, כשרות ונוהגים יהודים מסורתיים. כשנודע לחוגים דתיים, עוד במהלך בנייתה של אוניית שלום, על תוכניתה של צי"ם להפעיל באונייה זו לצד מטבח כשר גם מטבח לא כשר ("מטבח טרף") זעקו חמס בטענה כי אין זה יאה שאונייה לאומית תפעיל מטבח טרף. פרצה סערה ציבורית סביב הנושא . בסוף שנת 1963 הודיעה הרבנות הראשית כי לא תיתן הכשר לאוניית שלום ולמתקני צי"ם אם יותקן בה גם מטבח לא כשר. בעקבות הודעת הרבנות הראשית הנהלת צי"ם הודיעה כי היא נחושה לפתוח באוניית שלום לצד מטבח כשר גם מטבח לא כשר ("מטבח טרף" ). "מחובתינו לעשות הכל כדי למשוך קהל נוסעים בינלאומי שאינו מוכן להתחשב בטעמים הלכתיים דתיים ואינו רוצה לוותר על הרגלי האכל שלו, אמר צבי הרמן מהנהלת צי"ם באירוע 'עיתון העיתונאים' ב"בית סוקולוב" בתל אביב. הרמן ציין שאוניית שלום תהיה כדאית מבחינה כלכלית ומסחרית רק אם תגיש שירותים מלאים ומניחים את הדעת גם לנוסעיה הלא יהודים. הנושא הגיעה אף לדיונים בישיבת הכנסת והממשלה הממשלה התכנסה לדון בנושא והחליטה כי אינה רוצה להתערב בעניין וכי על "צים" להחליט בעצמה בשאלה המטבחים לפי שיקולים כלכליים. הרב הראשי לישראל הרב ניסים נפגש עם יו"ר צים ד"ר ארנון ועם מנכ"ל החברה ד"ר נפתלי וידרא וניסה לשכנעם לבטל את ההחלטה לפתוח מטבח לא כשר באוניית שלום.

איום בפירוק הממשלה

סיעת המפד"ל הודיעה כי שרי המפד"ל יפרשו מהממשלה ויביאו לפירוקה אם לא תבוטל ההחלטה "להפעיל מטבח טרף באונייה של החברה הלאומית של ישראל ". אל המאבק והמחאה כנגד הפעלת מטבח לא כשר ב"שלום" הצטרפו רבנים וראשי קהילות גם ביהדות התפוצות ובהם הרב ישראל ברודי, הרב הראשי ליהודי בריטניה, שהודיע כי החלטת צים תביא לכך שיהודים רבים בארץ ובעולם לא ייסעו באוניות צים במאמר מערכת של העיתון "הבוקר" (27.2.1964) העוסק בפרשה נכתב: "הכל מסכימים כי קיום שני מטבחים באונייה שלום אינה בעיה הלכתית והרבנות נתנה כבר בעבר הכשר למטבח לא כשר באוניות שבהן פעל גם מטבח לא כשר וכל הבעיה היא עניין של יוקרה. הרבנות הראשית והמפד"ל רוצות להוכיח שבידיהם הכוח לקבוע סדרי חיינו".

בהתערבות אשכול בוטלה הפעלת המטבח הלא כשר

בהתערבות אשכול וחבריו במפא"י שביקשו למנוע משבר פוליטי וממשלתי הודיעה "צים" בתחילת 1964 כי החליטה לא להפעיל מטבח לא כשר באוניית שלום ונותר באונייה מטבח יחיד כשר. ב-17 לאפריל נכנסה אוניית שלום לשירות הפלגותיה הראשונות לניו-יורק ב-12 יום. ההפלגות הראשונות עוררו עניין, והאונייה הייתה בתפוסה מלאה. אולם כעבור מספר חודשים עוד באותה שנה התברר כי "שלום" מפסידה כסף מתפעול הקו מהארץ לניו-יורק, ותפוסתה נמוכה. מעט תיירים ונופשים הסכימו לשלם את מחיר ההפלגה היקרה. בשל הפסדיה הוחלט ב"צים" להעביר את "שלום" לשייט במסלול אחר, בקו פנימי מניו-יורק לאיים הקריביים. בהפלגת הבכורה שלה במסלול זה, בליל ערפל חורפי ב-26 בנובמבר 1964, בסביבות השעה 2 לאחר חצות הליל, כ-20 מייל מחופי ניו-ג'רסי התנגשה האוניה בפיקודו של רב החובל אבנר פרוידנברג במיכלית נורווגית. המכלית נחתכה לשתיים. 19 מאנשי צוותה נספו, ו"שלום" ניזוקה קשה. לאחר התיקונים חזרה האוניה לשירות אולם האירוע פגע בתדמיתה של האונייה, גרר הוצאות כספיות ניכרות כפיצוי לנוסעים ולמשפחות ההרוגים והפצועים, להוצאות משפטיות ולתיקונים באונייה והחמיר את קשייה הכלכליים עוד יותר.

מכירת האוניה לחברה גרמנית

ב-1966 שנתיים לאחר תחילת הפעלתה צברה אוניית שלום הפסדים כבדים של כ-20 מיליון ל"י שהם כשליש מההשקעה (18 מיליון דולר). לאחר התלבטויות רבות הוחלט למכור את "שלום". ב-1967,לאחר שלוש שנים בלבד בהן פעלה אוניית שלום בשירות "צים" נמכרה אניית שלום לחברה גרמנית בהמבורג תמורת 15 מיליון דולר. שמה הוסב לשם 'האנזאטיק'. התקופה אז הייתה רגישה ביחסי ישראל גרמניה על-רקע השואה. מכירת האונייה הלאומית -ספינת הדגל של הצי הישראלי דווקא לגרמנים עוררה זעם ומחאה בישראל. מכתבים רבים נשלחו לממשלה שתיסוג מכוונתה והאמן דני קרוון ואמנים נוספים שיצירותיהם עיטרו את האונייה הודיעו כי הם מבקשים את יצירותיהם חזרה וכי לו ידעו כי יצירותיהם עלולות לשמש פעם אונייה גרמנית לא היו בכלל מסכימים למוסרם. המחאה לא עזרה וועדת השרים לענייני כלכלה החליטה לאשר את מכירת אוניית שלום לחברה הגרמנית.

בית הכנסת המפואר של האוניה פורק ונמכר

לפני שהאונייה נמסרה לשיפוץ במספנה צרפתית לשם הועברה על-ידי הגרמנים פורק ממנה בית הכנסת האמנותי שהיה על סיפונה ונמכר לרב, ראש קהילה יהודית בארצות הברית. חלק מיצירות האומנות שהיו על האונייה נמכרו חזרה לאמנים שיצרו אותם וביקשו אותם חזרה וחלק מהיצירות הועברו או נמכרו לגופים ואספנים. חלק מהיצירות גורלן לא ברור ולא ידוע. לאחר שהייתה בשירות חברה גרמנית מספר שנים נמכרה אוניית שלום לחברה פנמית. בהמשך קיבלה את השם "ריג'נט סאן". היא סיימה את חייה ב-2001 בעת שהועברה בגרירה (המנוע הוסר ממנה) לגריטה באתר הגריטה בעיר אלאנג בהודו. חדרו לתוכה מים. היא טבעה ב-25 ביולי 2001 באזור כף התקווה הטובה מול פורט אליזבת ושקעה במצולות.