משרד הבריאות של חמאס ברצועת עזה פרסם בימים האחרונים כי מספר ההרוגים ברצועה הגיע ל-20,000. מספר הפצועים, על-פי אותו דיווח, הוא 52,000. לו היינו בשיעור אקדמי, היינו מנהלים, מן הסתם, דיון במתודולוגיה. שואלים כיצד הם ספרו? איך הם יודעים כמה קבורים מתחת להריסות? האם אין ספירות כפולות?
אלא שאנחנו בדיון ציבורי ולא אקדמי, והמספר הזה הוא קריאת השכמה לישראלים להתעורר ממספר חלומות. אם ישראל הרגה 20,000 מתושבי הרצועה במהלך חודשיים וחצי של לחימה מהים, האוויר והיבשה, הרי שבמשך 75 ימים היא הרגה אחוז אחד מכלל תושבי הרצועה (לטובת הדיון כאן המספר הוא 2 מיליון, אם כי המספר הוא כ-2.2 מילון לערך). המשמעות האופרטיבית של קצב לחימה כזה, בהנחה שלישראל יש את כל התחמושת והזמן ללא הפרעה, היא פשוטה: אם אחוז אחד מכלל האוכלוסייה במשך חודשיים וחצי נהרגו, ישראל זקוקה ל-20 שנות מלחמה. 7,500 ימי לחימה.
מישהו באמת רואה את ישראל נלחמת מעתה ועד 2043? מי שחושב כך חי באשליה. אשליה לא מתוקה. אין לישראל יכולת לנהל לחימה כזו לא רק בגלל היקף החימוש שלה. לא תהיה לכך לגיטימציה בינלאומית, היריבים האחרים במרחב ישנו את מדיניותם כלפי ישראל ולא פחות חשוב מכך, המשק הישראלי יקרוס. לא רק העובדה שמאות אלפים מגויסים אינם מייצרים הכנסות, אלא גם השינויים הדמוגרפיים בתוך ישראל יתנו בתוך שנים את אותותיהם. כבר היום ישראל מתקשה לכלכל את כל אזרחיה כמדינה מערבית. האתגר הזה מורכב בימי שלום, קל וחומר בימי לחימה.
אשליה נוספת שכדאי לנפץ כאן היא ההיצמדות לסיסמאות שנשמעות בדיון הציבורי בנוסח: היינו צריכים לתת מכת אש ולהרוג 100,000 עזתים ביום אחד. אפילו אם נסכים לרגע שכל תושבי עזה הם "חמאס" ונתעלם לרגע מהמימד המוסרי של פגיעה בחפים מפשע, מישהו באמת מאמין שאם היינו הורגים 5 אחוזים מתושבי רצועת עזה אז היינו יכולים להמשיך בהרג הזה לבלי סוף? גם ארה"ב של ביידן הייתה עוצרת את זה.
ניפוץ האשליה הזו נקשר ישירות לאשליה נוספת שגם הדרג המדיני וגם חלק מהעיתונאים מפזר באולפנים: נמשיך במערכה עד למיטוט חמאס. איש לא עצר להסביר לאזרחי ישראל - והם זכאים להסבר כזה - מהו מיטוט חמאס. האם מדובר רק בהשמדת יכולות צבאיות? (אפילו לגבי זה יש כבר ספק רב לאחר שביום חמישי נורה מטח כבד לגוש-דן, ככל הנראה מצפון הרצועה). ומה לגבי יכולות שלטון אזרחיות? השאלות האסטרטגיות האלה מתכתבות באופן ישיר עם היום שאחרי הלחימה, ואין הצעה ישראלית שפורסמה וממנה ניתן ללמוד מהי המציאות שאליה הולכים לא רק תושבי עוטף ישראל אלא אזרחי המדינה כולם.
כל זה מתקשר גם לאשליה אחרת שקיימת, לפחות אצל חלקנו, על ניהול המלחמה על-פי האינטרסים הישראלים. 75 ימים אחרי, ואין סימני שבירה אצל הנהגת חמאס. גם 20,000 עזתים הרוגים לא מעניינים את ראשי התנועה. התנאי הברור של חמאס לפיו עסקת שבויים תיתכן רק בתמורה לעצירת המלחמה אינו מעיד על לחץ. הוא מעיד על רצון לעצור את האש כדי להבטיח שחמאס נשארת לשלוט ברצועה אחרי המלחמה ומשקמת את כל מערכיה. אם ישראל מסרבת להפסיק את הלחימה, מוטב להאמין לביידן שעסקה נוספת של שחרור בני ערובה אינה קרובה. יחיא סינואר וחבריו יתבעו ערבויות בינלאומיות שהלחימה לא תתחדש אחרי פעימה נוספת של שחרור שבויים, ואם הם יקבלו אותה, אז האשליה שישראל מנהלת את האירוע תתנפץ לרסיסים ומטרות המלחמה המקוריות לא יושגו.
ישראל מעולם לא התנתסה בלחימה כה ממושכת והעדר ההכרעה באופק אינו נראה כרגע. כל זה מאשרר לא רק את ניפוץ האשליות אלא גם את התקווה שישראל תעצב מציאות חדשה על גבולה הדרומי (רצוי מאוד גם הצפוני) כדי שניתן יהיה לקיים כאן חיים שלווים ומתוקים. ואולי גם זה הוא אשליה.