"התמרון הישראלי בעזה עד כה הוא הצלחה משמעותית לא רק מבחינה טקטית בשדה הקרב אלא גם מבחינה אסטרטגית כגורם מרתיע כלפי החיזבאללה בלבנון ותוקפנים פוטנציאלים אחרים", כך אמר לי בשבוע שעבר אחד המומחים הבולטים בתחום האסטרטגיה והתיאורטיקה הצבאית בארה"ב, כשהוא מדגיש ש"ההפצצות וההפגזות הכבדות הן חלק בלתי נפרד מההצלחה, שכן כשמנהיגי החיזבאללה רואים את ממדי ההרס בעזה הם אינם מתעלמים ממה שעלול להתרחש גם אצלם" ומצד שני, הנחישות והיעילות של צה"ל אינן נעלמות מעיני המדינות הערביות שרואות בחמאס ובפונדמנטליזם האיסלאמי איום על יציבותן וההערכה כלפי הכושר הצבאי-טכנולוגי של ישראל עוד גברה לאור יירוט הטיל הבליסטי החות'י, פעולה שהייתה בבחינת פריצת-דרך עולמית שמדינות כמו סעודיה והאמירויות בוודאי עקבו אחריה בעניין רב. המומחה הנ"ל גם התייחס למספר הקורבנות בצד הישראלי וקבע שהוא "סביר"- מסקנה מקצועית שלאוזניים ישראליות ויהודיות בכלל קשה לשמוע, ובפרט השבוע.
ברם, נותרה עוד כברת דרך ל"שש אחרי המלחמה" והמערכה איננה רק צבאית אלא גם מדינית, הן מצד ידידינו האמריקנים שבשלב זה אינם קובעים לנו מגבלת-זמן, אך גם מצד אויבינו וגורמים בינלאומיים שונים שתמונות ההרס והנזק, חלקן המפוברקות, מחמשות את התעמולה נגדנו ובהקשר זה אמינות דובר צה"ל היא נכס חשוב בדיפלומטיה הציבורית. גם הסכמת ישראל להכנסת סיוע הומניטרי ודלק לרצועה היא חלק במערכה הזאת, ועל אף שזה עלול לגבות מאיתנו מחיר מסוים יש לראותו בראי התמיכה האמריקנית. בארה"ב ולפעמים גם בישראל, נשמעות תהיות, לא תמיד נקיות מביקורת מוטה, לגבי האסטרטגיה של ישראל בלחימה ובעיקר אחריה, ואף שמסיבות שונות בינלאומיות ואחרות עדיף שלא לעסוק בפרטים, באופן כללי האסטרטגיה ברורה לחלוטין: הריסת התשתית הפיקודית והארגונית של החמאס, יצירת רצועת ביטחון לאורך הגבול עם עזה, ממשל צבאי לתקופת ביניים, הקמת מנגנון ניהולי מקומי בשיתוף מסוים עם דרגי-ביניים של הרשות הפלשתינית ואולי של גורמים ערביים אחרים, המשך השליטה הביטחונית - וראש לכל, שחרור החטופים יחד עם מיצוי המהלכים הצבאיים.
מההפגנות ברחובות נגד ישראל ניתן להתרשם כאילו כל העולם נגדנו. זה איננו נכון גם באמריקה וכפי שכותב מוושינגטון הפרשן הבינלאומי לי-און הדר במאמר בהארץ: "כאשר המערכה הצבאית בעזה נהנית מתמיכה של יותר מ-50% מהאמריקנים, מה שצריך להדאיג את ישראל הוא לא העוינות כלפיה והתמיכה בפלשתינים בקרב חלקים של השמאל הפרוגרסיבי האמריקני. ההפגנות הפרו-פלשתיניות באוניברסיטאות האמריקניות ובערים הגדולות הסיטו את תשומת הלב מהתמונה הגדולה שבה ישראל ממשיכה ליהנות מתמיכה אמריקנית רחבה... כל זמן שישראל נאבקת בציר הרשע של החמאס, חיזבאללה ואירן, היא תמשיך לזכות בגיבוי של הבית הלבן ושל שתי המפלגות הגדולות בגבעת הקפיטול... האזרח האמריקני הממוצע מאמין שהרג של אזרחים בעזה הוא מחיר שחייבים לשלם כדי להשיג את המטרות האלו ולהגיע לניצחון ברור, כפי שישראל מבטיחה", כלומר שאם ישראל לא תמשיך במהלכה הצבאי עד הסוף היא עלולה לאבד את תמיכת האמריקנים כי "אמריקה לא אוהבת לוזרים".
השגת המטרות כלפי החמאס חשובה לעולם גם ללא קשר עם ישראל, בין שיודו בכך ובין שלא, שכן אירן פיתחה שיטה חדשה של מלחמה בשלט רחוק וללא מעורבות פיזית משלה, על-ידי הקמת והפעלת רשתות של ארגוני שלוחים - החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון, כתאאב חיזבאללה בעירק, והחות'ים בתימן - שאותן היא יכולה להפעיל בכל מקום בעולם - במזרח התיכון, בצפון אמריקה ובאירופה שבהן מאות אלפי מהגרים מארצות האיסלאם ומאות אלפי המפגינים ברחובות הערים יכולים לשמש עבורם "חומר גלם". מה שקורה היום בים סוף ובבאב אל מנדב ואפילו בים הפתוח הוא דוגמה מוחשית להפעלת שלוחה כזאת וליכולתה של אירן ליצור משבר כלכלי עולמי, אך גם להססנות של העולם להתמודד עם כך. ארה"ב אומנם פועלת לארגן כוח ימי בינלאומי אך בשלב זה לא ברור מה יהיו היקף פעילותו וסמכותו האופרטיבית אולי מפני שהיא עצמה פוסחת על שתי הסעיפים לגבי אירן שעימה מתנהל מו"מ לחידוש הסכם הגרעין. כך או כך, מבחן היוזמה האמריקנית, שבינתיים שום מדינה ערבית פרט לבחרין, אף שהן הנפגעות העיקריות מהטרור החות'י, לא הצטרפה אליה - יהיה בפעם הבאה של תקיפת אונייה המניפה דגל בינלאומי כשברור שללא נכונות גם לפעולה יבשתית האפקטיביות של מבצע בינלאומי ממילא תהיה מוגבלת.