גביית מחיר מאויבינו
במשך שנים התעקשנו לתאר את העימות בינינו לאויבינו כ"סכסוך טריטוריאלי". כך הכנסנו את האיבה הנצחית למסגרת עלילתית (נרטיב) שיש לה התחלה, אמצע וסוף. "שניים אוחזים בטלית, זה אומר 'כולה שלי' וזה אומר 'כולה שלי'... יחלוקו". התפיסה הזאת הולידה אצלנו תנועות שהציעו את הנוסחה הגואלת "שלום תמורת שטחים".
הרציונליזם החד כיווני שבמסגרתו תיארנו את הסכסוך, שכנע אותנו שערביי עזה (ואלו בשומרון וביהודה) מעדיפים לבנות את חייהם מאשר להרוס חיי אחרים, ולכן הצענו להם עבודה ועזרה בהטבת חייהם. לשווא. כי במזרח התיכון, ערש הציוויליזציה האנושית, המונח התקף היה ונותר "אדמה", שממנה נגזר השם "אדם" הכולל בתוכו "דם". אדם ללא אדמה אין לו זכות קיום, ולכן כדי להאחז בה שווה לשפוך דם. את האמת העתיקה הזאת, המופיעה עוד במקרא, היה נדמה לרגע כי שכחנו. מבחינת חמאס, פת'ח והרש"פ, מולדתנו העתיקה, ערש צמיחתנו לעם, היא אדמה מוסלמית. הם לא מעוניינים בעובדות היסטוריות אלא באדמתנו, ולכן מוכנים לשפוך את דמם בעבורה. בעוד אנו דיברנו בשפת הלוגוס, הם דיברו בשפת המיתוס.
המלחמה הנוכחית מוכיחה לאויבינו שדם יהודי אינו הפקר, שעליהם להיענש על הזוועות שביצעו בבנותינו, בבנינו ובהורינו, ועל החרבת יישובינו. אך לא די בכך; אם מבינים שהבסיס לקיום כאן הוא אדמה ולא "שטחים" (טריטוריה), הרי שהרג מחבלים ותומכי לחימה לא ישנה את המשוואה. עלינו לגבות מחיר מהרכיב הראשון בשרשרת מושגי הבסיס: לקחת מהם אדמה ולהחזיק בה לעד. זה ישמש עדות עד דור אחרון, שהמחיר לשאיפות ההשמדה של אויבינו יהיה סילוקם מהאדמה שממנה יצאו לטבוח בנו.
ההיג'רה החדשה
ה-7 באוקטובר לימד שאסור לסמוך על קיום עצמאי של תנועות טרור מאחורי חומות. הישות המפלצתית שהתעצמה שם, העדיפה להרוג יהודים מאשר לפתח את המקום לטובת תושביו. רצועת עזה כיום חרבה ברובה ואינה מתאימה למגורים. צריך לעזור לתושבי הרצועה להגר למדינות אחרות בעולם. לא בכפייה, אלא מרצון. שיפתחו בחיים חדשים במקום שלא יחנך אותם למוות כבר מלידתם. רבים מהם מחפשים לברוח מהחיים האומללים שהיו מנת חלקם ברצועת עזה, ויש לעזור להם.
החברה העזתית נחלקת לשני מעמדות: אדונים ועבדים. העבדים - ההמונים הפשוטים שאינם מקורבים לשלטון חמאס - משתדלים לשדרג את מעמדם ולהצטרף לשכבת האדונים. המוביליות הזאת התאפשרה רק בכיוון אחד: הצטרפות לג'יהאד. ההתעקשות להשאיר את המסכנים הללו בעזה, תוביל אותם בהכרח לזרועות הג'יהאד ולמוות. מעבר לעניין הביטחוני, לקליטתם במדינות העולם יש גם היבט מוסרי.