בשנים 1984/5 התקיימה "ועידת ברלין" שנועדה לקבוע הסדר קולוניאליסטי בין המעצמות לחלוקת האדמות והמשאבים באפריקה ביניהן. המלך לאופולד השני הצליח לשכנע את חברי הוועדה שיתנו לו את הזכויות המלאות על שטחה של קונגו והיא אכן נמסרה לו. המלך הציג מצג שווא בו הוא טען שהוא יפעל באופן הומניטרי כלפי המקום, ידאג לפתח את המדינה לטובת התושבים וידאג להרחיק את סוחרי העבדים ממנה. בפועל, באמצעות צבאו וגיוס חיילים מקומיים הוא השתלט לחלוטין על תושבי המדינה ומשאביה לטובת התעשרותו האישית. למלך נודע שהמדינה עשירה במחצבים טבעיים ומכאן החל לגלות עניין בה. בראש המשאבים המבוקשים היו שנהב וגומי. בסוף המאה ה-19 הביקוש לגומי החל לעלות בשל הביקוש לצמיגי אופניים. דבר זה העלה את מחיר הגומי בעולם ווהפך אותו לאחת הסחורות המבוקשות ביותר בעולם באותה תקופה.

בנסיון למקסם את רווחיו המלך הותיר לחברות כריית משאבים ומסחר פרטיות מרחבי אירופה לפעול באופן חופשי בתוך קונגו כמעט ללא כל פיקוח על התנהלותם. הלחץ להגדיל רווחים הביא למעשי זוועה בתושבים. גברים ונערים הופרדו מהנשים שנלקחו בשבי. הגברים אולצו לעבוד בפרך בתעשיית הגומי. נקבעו מכסות יומיות שרירותיות שמי שלא עמד בהן נענש בחומרה. העונשים כללו עינויים והטלת מום גופני. צורת ענישה שהפכה לנפוצה מאוד הייתה כריתת כפות ידיים לכל מי שלא עמד במכסה היומית.

החלו להופיע מסעות הרג המוני ברחבי המדינה שכללו שריפת כפרים שלמים. התפתחו תנאי רעב קשים ומחלות שהפילו חללים רבים נוספים. מתוך שלל הזוועות של אותה תקופה יש תמונה מפורסמת עם סיפור אכזרי מאחוריה. בתמונה אב המשפחה מביט בשרידים שנותרו מביתו בת ה-5 (רגל וכף יד).

כל משפחתו נטבחה על-ידי עובדי גומי מקומיים. בעקבות המצב ההומניטרי הקשה אוכלוסייתה של קונגו נחתכה בחצי במהלך אותן שנים. הערכות שונות מדברות על מותם של בין 5 ל-15 מיליון מתושבי קונגו באותה תקופה. בשלב מסוים סיפורי הזוועה החלו לצאת מתוך קונגו ולהגיע לשאר העולם. השיא הגיע בפרסום הרומן "לב המאפליה" ב-1899 שתיאר את האמת המחרידה שהייתה בקונגו של אותה תקופה. בעקבות כך החל להתעורר לחץ ציבורי ודיפלומטי כבד על המלך למסור את השליטה על המדינה לבלגיה. בראש המחנה הזה עמדה הממשלה הבריטית. לבסוף הלחץ עשה את שלו והמלך ויתר על זכויותיו בקונגו ומסר את הריבונות לידי הממשלה הבלגית. רגע לפני המסירה המלך הורה להשמיד מסמכים ועדויות למה שהתרחש שם באותה תקופה. הממשלה הבלגית שלטה על המקום מ-1908 ועד 1960. בשנת 1960 הוענקה עצמאות לקונגו והיא הפכה למדינה ריבונית וחופשית. בשנת 1958 התקיים יריד שנוי במחלוקת בבלגיה בו הובאו מאות תושבי קונגו והוצגו בפני תושבי בלגיה. אותם ילידי קונגו הוצגו בהעתק של כפר קונגלזי שנבנה בבלגיה. תושבי בלגיה הסקרנים הגיעו למקום ללמוד על מנהגי הילידים. ילדים קונגלזים הוצגו מאחורי גדרות ובתוך כלובי ברזל.

התופעה הזאת זכתה לשם הלא רשמי של "גני חיות לבני אדם" שבאה לתאר יחס דומה לתושבים הקונגלזים כמו שנהוג היה לתת לבעלי חיים בגני חיות. היו גם שלטים שבקשו מהמבקרים לא להאכיל את הילדים בבננות ובוטנים. היו מספר מקרים בודדים של מחלות והרעלות של הקונגלזים שהסתיימו במותם. מארגני היריד טענו שזאת הסיבה לגדרות ולכלובים, אך הסבר זה לא שיכנע את הרבים שהזדעזעו מהתמונות ומהתיאורים. היריד במהרה פורק והתושבים הקונגלזים חזרו לקונגו (למרות מה שרואים בתמונות הם לא היו אסירים והיו חופשיים לנוע). בלגיה במשך שנים רבות נהנתה מצמיחה כלכלית שהגיעה בין השאר על חשבון גזילת המשאבים השיטתית מקונגו ותושביה. עד היום קיימים מבנים שהקים המלך לאופולד השני במימון אותם המשאבים. בלגיה בשנים האחרונות מחפשת דרכים להתייחס לעברה האפל ולפייס את תושבי קונגו על מה שלאופולד השני עולל בהם. למדינות רבות בעולם, ביניהן כאלה שמתהדרות היום בנוצות של מאבק לשויון וזכויות אדם, יש שלדים כאלה בארון שהיו מעדיפות לקבור עמוק באדמה ולמחוק מספרי ההיסטוריה. בלגיה היא רק אחת מהן ובמועדון המפוקפק הזה יש עוד חברות רבות. במקום להסתיר ולהכחיש מוטב להתמודד עם האמת ולהכיר אותה.