אם יהיו בחירות בגדה, החמאס יזכה ברוב (על-פי סקרים אחרונים, 80% מהנשאלים, מביעים בו תמיכה). הוא יקים ממשלה בשטח הגדול שייתפרס לפניו, גם בגדה, גם ברצועת עזה (גם שם יצביעו בעבורו, שוב). הפעם יזכו מנהיגיו, שדם על ידיהם, בשי שלא פיללו לו על מגש של כסף ובגין דמם של לוחמים ישראלים: שלטון על ארבעה מיליון נתינים מריעים: מוות לישראל...
הפלשתינים, בהזדמנות חגיגית זו, יעמדו על זכותם למימוש זכות השיבה (וביחוד כזו הכוללת משפחות שלהן שורשים מוכחים בשטח מדינה ישראל (ביהמ"ש "שלנו", יעזור להם כפי שעשה בפסקי דין "הומניים", קודמים, של איחוד משפחות...). במקרה הטוב יבואו "רק" עוד מיליון "פליטים"...
ערפאת, מקימה האלמותי של תנועת הפתח, הקפיד לאחר גירושו מביירות לתוניס (21.8.82) להשמיע מסרי פיוס, שיתקבלו על דעת תבל כולה. לשם כך ניהל דו-שיח, שיסודו בשקרים, עם המרחב הבינלאומי כולו. דו-שיח זה היה נעים לאוזן רבים מאחר שהקפיד להסתיר את כוונותיו האמיתיות. זו ראשית התהוות "הקונספציה". ערפאת יצר סגנון לא מקורי במיוחד של "מנהיגות", שמהותה אמירות לחוד וכוונות לחוד. על-פי הביטוי הקיצוני ביותר שלה, גם ידע, לכוון את מיתריה של המנגינה הזאת, במדויק לקהלים שונים.
האיש הזה חלף הלך לו מן העולם, אבל יורשיו, קרי אנשי החמאס, לא טורחים כלל בניגוד למנהיגם המנוח להסתיר את כוונות הרצח שלהם. נהפוך הוא. הן חוזרת ומושמעות לכול מאזין. החמאס אפילו לא טורח להתדיין עם העולם, או עם בני שיחו, על עקרון הלגיטימיות של שנאה גזענית זו. האפשרות של שיתוף, של חיים בשלום עם יהודים, כלל לא קיימת. הארגון הרצחני הזה "מביע" את "דעותיו" ישירות על-ידי מעשי זדון ורצח, כפי שקרה לעיני העולם כולו, ב-7.10.
החמאס הוכיח כבר אז, כי ב-דנ"א האמיתי שלו, ומסתבר גם של הערבים באיו"ש, מצוי לא רק חזון אפוקליפטי שאיננו מנותק לטעמו לפחות מן המציאות, כפי שהם מייחלים לו, אלא הוא כולל נכונות לביצוע בפועל ממש. אם חברינו מהשמאל נזקקו להוכחה לאמור לעיל, הרי שידיהם המגואלות בדם של העזתים מספקות הוכחה זו די והותר.
למה קונספציה? אבל, וכאן האבל הגדול. לאלה מתוכנו שאינם אמונים כערבים העזתים על רצח ודם, כתשובה לבעיות פוליטיות, ובעיקר לא כתשובה לעלבון לאומי כפי שספגו הפלשתינים ב-48 (כולל הפקרתם המדינית על-ידי אחיהם, לאחר המפלה הצבאית). התקווה לשלום היא זו השלטת ב-דנ"א שלנו.
על ההבדל המהותי הגדול הכרח לעמוד כאשר מנתחים את ה"קונספציה". בפח הרעיוני, היקוש הזה, נאחזו כולם. ממנה נגזרה המדיניות בפועל של ממשלות ישראל לדורותיהן, ללא כל יוצא מן הכלל. משמאל ועד הימין, ממרץ ועד הליכוד. כולל פעילים מרכזיים כבני גנץ, יאיר לפיד
1, אריה דרעי ויתר ראשי היהדות הדתית והחרדית (להוציא את ההתיישבות הדתית/מתנחלים ורוב חובשי הכיפות הסרוגות).
בנימין נתניהו מואשם עכשיו באשמת ה"קונספציה". אכן נמתחת עליו ביקורת בגין סירובו ליטול אחריות ל - 7.10. אלא שרה"מ, השכיל, במקביל לאותה קונספציה, גם לבצע בה בו-זמנית השתלת אברים חיונית. ובראש ובראשונה, את רעיון ה"הפרד ומשול": הרע במיעוטו.
הוא פעל משך שנים ליישם מדיניות של הפרדה זו, כלומר יצירת חציצה של ממש בין הרשות הפלשתינית לבין זו העזתית. גם זכה בהצלחה יחסית. מדינה מאוחדת עזתית/רמאללתית, כזו שהייתה מבשרת חשרת עבים שחורה ומאיימת מסוג חדש על ישראל, מדינה כזו אכן לא קמה. דא עקא, שהחמאס, ברוב שנאתו ותוקפנותו, פוצץ את הבועה הזו על כולנו.
אילו תוכניתם המקורית של העזתים/לחבור לרמאללתיים על-פי ההצעה הנאיבית האמריקנית הייתה מתגשמת, כאמור, הייתה השואה של 7.10, נראית כבדיחה אומללה. הסתערות גדולה פי אלף על כל תוואי הקו הירוק, ז"ל, הייתה מתרחשת בהזדמנות הראשונה שהיה החמאס מאמץ לעצמו, לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל. מכאן שאסור, לאפשר שוב כינון ממשל חמאסי בעזה.
בינתיים, בקבינט המצומצם, מצויים רק שני אישים הרואים עין בעין את הסיכון בהתכנות של מצב כזה, ולאן יכול מצבנו להדרדר, אם ישראל תכנע ללחץ האמריקני. האחד הוא בנימין נתניהו והשני יואב גלנט. אולי הגיע עכשיו המועד לומר גם לאמריקנים, בני בריתנו היקרים: עד כאן.