הצופה הסביר מודע לכך מראש, ויודע שצפייה בתוכנית סאטירה כמוה ככניסה לשדה מוקשים. אם נפשך פצועה, עליך להביא בחשבון שהסיכוי שמערכון מסוים יזרה לך מלח על הפצעים, ולהימנע מצפייה. בשביל זה בדיוק המציאו את השָלָט. אם התוכנית הזו מציקה לכם אינכם חייבים לצפות בה. איני סניגור של מולי שגב וחבריו לצוות הכתיבה, אבל הכתיבה של מערכון הדפיקה בדלת היא יצירתית ומעולה, ולטעמי ההומור היה משובח. לא היה בה לעג לערכי הדת או הכללה של הציבור החרדי (למרות שבנושא הגיוס ההכללה נכונה, והחרדים שבחרו להתגייס הם עוף מוזר בחברה שלהם). הבעיה בארץ נהדרת היא שכמעט לא ניתן למצוא מערכונים הפוכים, כאלו שבהם צוחקים על הציבור הליברלי, החילוני ועל מצביעי השמאל מרכז. כמעט כל הדמויות המוּגחכות הן אנשי ימין, בעיקר האמוניים. גם כאשר "יורדים" באופן נדיר על אנשי המחנה הנאור - הכל מגיע מפוזיציה שמאלית, תוך התמקדות בגינונים חיצוניים ופחות במהות. החד-צדדיות הזו צורמת. צורמת מאוד.