בד בבד עם מצב הרוח הלאומי גם המעמד הבינלאומי של ישראל נמצא בשפל של כל הזמנים. קשה בימים אלה לשוטט בעיתונות המקוונת, בעיקר באירופה ובארה"ב מבלי להבחין עד כמה מדינת ישראל מבודדת ולעתים מאוסה ומבוזה. הידיעות והפרשנויות על ה-7 באוקטובר ואף על החטופים הישראלים בידי חמאס פינו את מקומם לידיעות ולסקירות מכול היבט של סבל הפלשתינים, לרבות על כשלושים אלף הרוגים רובם ילדים ונשים. ובעת כתיבת שורות אלה בסוף השבוע אני קורא בניו-יורק טיימס Strikes overnight killed nearly 100. הפצצות הלילה, בין חמישי לשישי הרגו קרוב למאה מתושבי עזה. אין לזה זכר בתקשורת שלנו. אפשר וזו הגזמה אך מה שמופיע זה מה שנקלט. בתחום מה שנקרא "ההסברה" ומה שהוא מידע ותעמולה - הפלשתינים כבר ניצחו.
בשעה שאנו עוסקים בשיר שבו ישראל תתמודד באירוויזיון - במדיה הבינלאומית עוסקים בהרס, ברעב, בהעדר טיפול רפואי ובהעדר קורת גג למאות אלפי פליטים שנסו מן הצפון לדרום ועכשיו הם שוב עומדים בפני נדידה. אנו אף פעם לא הצטיינו בתשומת לב רבה למה שקורה מעבר לגבולות ישראל כי ערוצי המדיה כמעט לא עסקו בזה. עכשיו אנו כה עסוקים עם עצמנו עם הטראומה של ה-7 באוקטובר, עם החטופים והממשלה הנוראה ביותר שהייתה לנו במדינה מאז יסודה, שאיננו מודעים לעובדת היותנו מנוכרים. זאת לא רק בקרב מדינות לא ידידותיות, אלא כאלה המקורבות לנו ביותר, בכול התחומים החל באקדמיה וכלה בזירת הספורט.
סקרים בארה"ב מלמדים שהגענו לשפל בדעת הקהל שאין לו תקדים במדינה שהייתה הידידה הגדולה שלנו ותמכה בנו בכול התחומים החל בתמיכה ביטחונית וכלכלית בשווי
של יותר ממאה וחמישים מיליארד דולר וכלה בתמיכה מדינית ומוסרית. פרשנים אמריקנים מציינים כי מאז קום המדינה ארה"ב הטילה 40 פעמים את זכות הווטו שלה במועצת הביטחון למנוע החלטות אנטי ישראליות. מועצת הביטחון, בניגוד לעצרת הכללית של האו"ם היא גוף ביצועי שמחייב את כל המדינות בעולם. הרושם הוא כי הווטו שהטילה ארה"ב נגד ההצעה האלג'ירית האחרונה במועצת הביטחון לפני כעשרה ימים, הוא האחרון שנראה בקרוב. שכן במפלגה הדמוקרטית השולטת עכשיו ישנם גורמים חזקים שדורשים מן הנשיא ביידן לנקוט ביד חזקה נגד ממשלת נתניהו ואף לתמוך במועצת הביטחון בהצעת החלטה אשר קוראת להפסקת הלחימה, לסיוע בינלאומי דחוף וגם לשחרור החטופים - הכל בחבילה אחת. וזאת שנת בחירות לנשיאות. ארה"ב רואה גם את תוספת הבנייה בהתנחלויות כהתגרות בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט וחתירה נגד הקמת מדינה פלשתינית. שר החוץ אנתוני בלינקן אף השמיע ביקורת חריפה נגד צעד זה.
במאמר המערכת של ה"ניו-יורק טיימס" הנשיא ביידן נקרא לפנות במישרין לציבור הישראלי שמעריך את פעולותיו, מעל לראשי ממשלתו, ובעיקר ראש הממשלה, כדי להביא להפסקת אש כשלב ראשון בדרך לפתרון הסיכסוך הישראלי ערבי. באירופה, גם במדינות שהיו פעם מקורבות לנו המוניטין של המדינה הוא "על הפנים". בית הדין הבינלאומי בהאג שאמנם לא האשים אותנו ברצח עם, עוסק בנו מהיבטים שונים, וכול אחד מאלה אינם מחמיאים לנו.
יחד עם ההילה על ישראל כמעצמה ביטחונית, כלכלית מדעית וחברתית התנפצה לה המראה שבה אנו משתקפים אל העולם. ואולי דווקא כאן טמונה הבשורה אשר תביא לנו את הגאולה כלקח מה-7 באוקטובר ותוצאותיו. הלקח הראשון הוא סילוק ממשלת הזדון הזאת לדראון עולם. זאת הממשלה שהביאה עלינו את אסון ה-7 באוקטובר. אולם זאת רק ההתחלה. עלינו להתחיל כמעט מן היסוד. לראות את עצמנו כחלק קטן מאותו "כפר גלובאלי’. וכפועל יוצא לראות את הסביבה הקרובה והרחוקה יותר מן הבחינה הטבעית, האנושית, הפוליטית והחברתית. לעשות מאמצים להיות ערכיים יותר, שוויוניים יותר, דמוקרטיים יותר וצנועים יותר. להימנות עם העמים המתוקנים בעולם. כל האמצעים להשגת מטרה זאת ראויים ביותר. אם צריך להילחם למענם, אין מלחמה צודקת יותר.