הקואליציה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו ספגה את דברי הגנאי החריפים ביותר - כמעט ללא הפוגה - מרגע הקמתה - ואף לפני כן, בשלבי הרכבתה.

הפרה חסרת תקדים של יסודות הממשל הדמוקרטי

היא הואשמה - לרוב על בסיס רעוע ביותר - בכל פגם שניתן להעלות על הדעת כמעט - מהעדר כשירות מוחלטת, דרך שחיתות מופקרת ועד מעילה חסרת בושה בכספי ציבור. הנכון הוא שהממשלה המכהנת, כמו כל אלו לפניה, אינה נטולת פגמים. אולם היא רחוקה למדי מהדימוי הדמוני שיוחס לה על-ידי ה"אליטה" האנטי-נתניהו האובססיבית והעיתונות הממסדית המוטה. יתרה מכך, בכל השוואה הוגנת היא מהווה בהחלט שיפור מוחשי לעומת קודמתה על-פי כל קנה מידה כמעט. אכן, בהתחשב ב"כיסוי" התקשורתי (תרתי משמע) המלטף ומפרגן לו היא זכתה, קל לשכוח כיצד נוצרה קואליציית בנט-לפיד וכיצד היא נשמרה. זו הייתה קואליציה שקמה כתוצאה משבירה חסרת תקדים של מרכיבי היסוד של ממשל דמוקרטי וריסוק בעזות מצח של ההתחייבות האלקטורלית - החמור ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. נכון, בעבר פוליטיקאים נבחרים הפרו הבטחות לבוחרים לאחר שנבחרו או התנערו מהתחייבויות אותן השמיעו במסעי הבחירות שלהם לאחר זכייתם בתפקיד. אבל מה שנפתלי בנט עשה היה שונה בתכלית וחמור שבעתיים. בעוד שבעבר מעשי המרמה מצד נבחרי ציבור, שלא כיבדו את התחייבויותיהם לאחר שנבחרו - בין אם בגלל שהמציאות לאחר הבחירות הפכה את מימושן לבלתי אפשרי ובין אם משום שהתנאים ששרו טרום הבחירות השתנו, והפכו כיבוד הבטחות קודמות לבלתי ישים. אולם במקרה של בנט, הוא רמס עד עפר את אבני היסוד הבסיסיות ביותר של מצע סיעתו ואת המסד האידיאולוגי שהגדירו את זהותה של מפלגתו - לא לאחר הזכייה בתפקיד הנכסף, אלא על-מנת לזכות בו.

בנט: "יש ספין שנקים ממשלה עם לפיד - זה שקר מוחלט"

כך, ערב הבחירות ממש, התייצב בנט באולפני ערוץ 20 (כיום ערץ 14), שם התחייב: "לעולם לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד, לא בצורה רגילה או רוטציה. הטעם הוא פשוט, אני איש ימין והוא איש שמאל ואני לא פועל נגד הערכים שלי". בהפגנתיות, הוא נפנף בפני הצופים בהכרזה כתובה, עליה חתם מול המצלמות ובה הוא התחייב: "1.לא אאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה - גם לא ברוטציה" ו-"2. לא אקים ממשלה על קולותיו של מנסור עבאס מהתנועה האיסלאמית". לסיום, כמחווה דרמטית, קרא בנט תיגר על נתניהו לחתום על התחייבות דומה. זאת ועוד, ימים ספורים קודם לכן חבר בכיר ב"ימינה" סיעתו של בנט, מתן כהנא, מתח ביקורת קשה על הליכוד בשל אי-השתתפותו בהצבעה על פסילת השתתפותם של מספר רשימות ומועמדים ערביים בבחירות לכנסת, כולל רע"ם, מפלגתו האיסלאמיסטית של מנסור עבאס, המהווה זרוע של האחים המוסלמים. לדברי כהנא, המקורב מאוד לבנט, הימנעות הליכוד מהצבעה בכנסת על פסילת עבאס ורשימתו "אפשרה למחבקי מחבלים להיות חברי כנסת". הוא רטן שאנשי רע"ם "ביקרו ועודדו משפחות מחבלים. מנסור עבאס עצמו ביקר את משפחת ... המחבל שביצע פיגוע בצומת מירון באינתיפאדה השנייה". במלים חריפות, גינה כהנא את "בריחת הליכוד מההצבעה על פסילתם של רע"ם ובל"ד [כ]שפל מוסרי וכתם ערכי..." והכריז, שלאנשי רע"ם "אין מקום בכנסת ישראל". לסיכום קבע, "ראש הממשלה והליכוד צריכים להתבייש בעצמם..."

ערעור המסד הדמוקרטי והמסורת הציונית

אולם, שבועות מעטים לאחר מכן, למרות הרטוריקה הימנית הנחרצת והנחישות האידיאולוגית המוצהרת, זה בדיוק מה שבנט ומקורביו אכן עשו - וסללו את הדרך לכהונתו (אם כי הקצרה למדי) של יאיר לפיד כראש ממשלה באמצעות הסכם רוטציה, שליישומו בנט לא היה מחויב כלל באותה עת. לפיכך, החלטתו לבגוד באמון בוחריו לא נעשתה בכפייה, אלא ברצונו החופשי. בתור שכזו הייתה זו הפרה כפולה של התחייבויותיו המוצהרות לקראת בחירות (א) לא לאפשר למפלגה האיסלאמיסטית, האנטי-ציונית לכהן בעמדות ממשל; ו-(ב) לא לאפשר מינוי ראש ממשלה מהשמאל. לפיכך, כתוצאה מרדיפתו חסרת המעצורים אחרי כוח וכיבודים, לא זה בלבד שבנט ריטש את העיקרון הבסיס של ממשל דמוקרטי - האמון המזערי בין נבחר לבין בוחריו - אלא שהוא גם חתר חמורות תחת מרכיב חיוני שבלב המסורת הציונית - ממשל יהודי במדינת הלאום היהודית. זו איננה השמצה מרושעת חסרת בסיס. אחרי ככלות הכל, קואליציית בנט-לפיד הייתה תלויה לחלוטין בתמיכתה של שלוחת האחים המוסלמים, רע"ם, לקיומה; ובקבלת "הכשר" ממועצת השורא האיסלאמיסטית להקמתה ולשרידותה. זאת ועוד, על-אף הופעתו החביבה של יושב הראש שלה, מנסור עבאס, רע"ם הוא גוף אנטי-ציוני מובהק, שאף אילץ את ממשלת בנט-לפיד להשהות מהלך של נטיעת עצים - פעילות ציונית מסורתית בת למעלה ממאה שנה, כתוצאה מההתנגדות הערבית. כמובן, אין לשכוח שכדי לאפשר השתתפות האחים המוסלמים בקואליציה המוזרה שלו נדרש בנט להבטיח לרע"ם עשרות מיליארדי שקלים - שמתוכם הוקצבו בפועל כ-4 מיליארד בשנה הראשונה לכהונתה. קואליציית הטלאים הזאת, רוויית הניגודים, שנרקמה במרמה על-ידי אדם בעל עזות המצח במטרה לעמוד בראש הממשלה, שזכה ב-5% בקושי מקולות הבוחרים, עד מהרה החלה לגלות את המבנה הרעוע שלה ואת אופיה הביזארי.

שערוריית השוחד הפוליטי הגדול ביותר

כך למשל, האיש שמונה לנהל את אוצר המדינה היה לא אחר מאשר שר האוצר אביגדור ליברמן, שבמפלגתו, ישראל ביתנו, אירעה אחת מפרשיות השוחד/שחיתות הפוליטיות החמורות בתולדות ישראל, שהביאה על כמה מאנשיו הבכירים והמקורבים ביותר עונשי מאסר נוקשים. אולם, למרבה הפלא, למרות שליברמן ניהל את מפלגתו ביד ברזל תוך שליטה הדוקה על כל שהתרחש בה, הוא לא הוזמן כלל לחקירה - ולו כעד - שלא לדבר על חשוד. (לפרטים נוספים ראה כאן). לכן, קיימות שתי אפשריות בלבד: או שליברמן ידע על העבירות או שלא. אם הוא אכן ידע אזי הוא מעורב במעשה שחיתות ענקית; אם הוא לא ידע, הוא לוקה בחוסר כשירות מזעזעת. כמובן, הייתה שם גם שרת התחבורה לשעבר מרב מיכאלי, שכשלוש שנים לפני בחירתה לכנסת קראה לאימהות ישראליות לא לשלוח את בניהם לשרת בצה"ל, והכריזה - וזאת עוד בתחנה הצבאית, גלי צה"ל: "אני חושבת שאימהות לא צריכות לשלוח את הילדים שלהם לצבא... כשיש כיבוש למעלה מ-40 שנה והשלטון בישראל לא עושה מאמצים לפתור את זה בדרכים אחרות, אז צריך להפסיק להיות מוכנות לשלוח את הילדים ככה לצבא בלי חשבון". מעט קודם לכן, פרסמה מיכאלי מאמר, שבה הציעה לשנות את מילות ההמנון הלאומי, כדי שינעימו יותר לאוזני האוכלוסייה הערבית, שהיא ברובה הגדול אנטי-ציונית. ראוי לציון שהצעות השינוי של מיכאלי התבססו על מרשם של מוחמד ברכה, שדגל בביטול מעמדה של ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינה של כל אזרחיה ושהזדהה עם מדינות אויב ואף ביקר בחלק מהן. זאת ועוד, בביקור בחו"ל היא אף התעלתה על עצמה והמליצה על ביטול המשפחה הגרעינית, שאותה ראתה כמבנה הכי לא-בטוח לילדים בעולם, והציעה להעביר את האחריות לטיפול בילדים מההורים למדינה! האין גבול לטרלול?

הצדקת האנטישמיות של ה-ICC

כמו-כן, היה גם שר הבריאות, ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, שזמן קצר לפני שהצטרף לממשלה בראשות בנט, הצדיק חקירה מצד בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) לגבי פעולות של חיילי צה"ל. ראויה לציון הייתה תגובתה הזועמת של מי שהייתה אז מספר שתיים של בנט, איילת שקד, שהצהירה: "לא נשב עם מרצ. אמירתו של ניצן הורוביץ שמצדיקה את פעילותו הפוליטית והאנטישמית של בית הדין בהאג ורדיפתו אחרי חיילי צה"ל היא חרפה לכנסת ישראל". אולם, כפי שהתברר, לא נדרש זמן רב כדי שזעמה האידיאולוגי התקרר מספיק כדי לאפשר לה אכן לשרת (כשרת הפנים) יחד באותה ממשלה עם הורוביץ, שעד לפני רגע ממש היה הפסול רעיונית כשותף פוליטי עבורה. אחרי ככלות הכל, איזה העיקרון יכול לעמוד בפני פיתויי הכוח או תאוות הכיבודים? כך גם אין לשכוח את סגן שר הכלכלה מטעם מרצ בממשלתו של בנט, יאיר גולן, שטען בתזמון האומלל ביותר שניתן להעלות על הדעת (בטקס יום השואה) - שהוא מזהה תחילתו של פשיזם מתהווה בחברה הישראלית וסימנים מעידים לתחילתם של תהליכים המזכירים את אלה שהולידו את גרמניה הנאצית. כמובן, בכך הוא העניק, כפרי בשל, בדיוק את האישור הנדרש על-ידי שונאי ישראל הרעילים ביותר כדי להצדיק את הכזבים הארסיים שהם מפיצים נגד מדינת היהודים. אולם, ייתכן ש"גולת הכותרת" במצעד האיוולת של ממשלת בנט-לפיד שחשפה באופן מוחשי ביותר את אופיה הקלוקלת - הזלזול שלה בנורמות של ממשל דמוקרטי, קלות הדעת שלה כלפי ביטחון המדינה ושיקול הדעת הפגום שלה - התגלה זמן קצר לפני סיום כהונתה.

כסילות, כזבים או ... עושק?

הדבר אירע כשראש הממשלה החליפי הליצני, יאיר לפיד, פעל במהירות בלתי-הולמת להעביר שטח ימי שבמחלוקת, בעל פוטנציאל כלכלי ניכר לידי מדינת אויב שנשלטת לגמרי על-ידי ארגון טרור ברוטלי הנתון למרותה המוחלטת של אירן - כל זאת כשהיא מכהנת כממשלת מעבר בשלהי תקופת כהונתה, תוך כדי רמיסה של מוסכמות דמוקרטיות, עקיפה בוטה של הכנסת ושיתוף פעולה הדוק של היועצת המשפטית לממשלה הצייתנית, גלי בהרב-מיארה. לא פחות מטרידים הם הכזבים השקופים שהוצגו "כרציונל" כביכול עבור המהלך ועבור החיפזון, שבו בוצע - היינו שזה מהלך שיפעל להרגעת החיזבאללה ולשימור היציבות בצפון. כמובן, תחזית זו התבררה ככישלון קולוסלי והופרכה באופן דרמטי שעות ספורות בלבד לאחר 7 באוקטובר, כשהלחימה, שהעברת השטח הימי אמורה הייתה למנוע, פרצה בכל עוזה על גבולה הצפוני של המדינה. למעשה, קשה לדעת מה מדאיג יותר - אם ההנהגה דאז אכן האמינה בהבלים שהיא האכילה את הציבור; או האם, למרות שידעה שדבריה מופרכים לגמרי, היא בכל זאת בחרה, בכוונה ובמודע, להוליך אותו שולל. על כן, קוראים יקרים, נכון שהקואליציה הנוכחית איננה נטולת פגמים, אך זכרו, דברים יכולים להיות גרועים יותר. אדרבה, הם כבר היו כך.