מצפון וניהולו לתומי סברתי שהתקדמנו כבר בשאילת שאלות בנושא זה מעבר ל"בנליות" של המאה שעברה. טעמי מצפון אינם ניתנים למדידה ובחברה פלורליסטית אין "מצפון אחד". כמו שהחקיקה היא הליך של הידברות ומציאת פשרות בין דעות ועמדות שונות של מגזרי האוכלוסייה המגוונים, הוא הדין גם בקיום חובת השירות הלאומי - צבאי או אזרחי.
טעמי מצפון אינם ניתנים למדידה כמותית - המצפון של א' איננו יותר ערכי, חשוב, אמיתי או כבד-משקל מזה של ב'. יש מצפון "דתי-אמוני" אך גם מצפון חילוני-מוסרי שאינו מעוגן במקורות אמוניים דווקא. אלה ואלה נהנים מאותה זכות להגיב או לנהוג על-פי צו-מצפונם, ובלבד שהוא אינו גולש לתחום השקרים או הולכת-שולל ואינו מטופל בכוח הזרוע. פעמים שייך הדבר לתחומי השירות הלאומי ופעמים לנושאים הומניים ואחרים.
לכן, מבחן הטעמים ואמיתותם להצדקת הנימוק המצפוני להסברת דרך התנהלות, הוא מבחן דפוס החיים התואם את ההשקפה בשמה נטענת הטענה. כך, למשל, אם מותר לדחות שירות לאומי מטעמי לימודים אקדמיים, השתלמות במוזיקה או עיסוק בספורט, מותר לדחותם גם מטעמי לימוד תורה או גמרא, במיוחד במדינה יהודית (כן, על-פי מגילת העצמאות
אנחנו מדינה יהודית!!)
העובדה שאנו כיום - אחרי מחדל רב-שנתי ורב-ממדי של מנהיגות ביטחונית ומדינית "נאיבית" וחסרת אחריות - במצוקת כוח-אדם, אינה סיבה לזרוק לפח האשפה כל מה שהיה או הווה במקומותינו כלל-משחק מקובל. מותר לשנות את כללי המשחק אבל לא בהפגנות רחוב, אלא בחקיקה דמוקרטית של הכנסת, אחרי הידברות ציבורית מתאימה.
אגב, ככל שעולה מנתוני הלמ"ס, רק כ-20% מחייבי הגיוס במרחב המרכז (גוש-דן רבתי, ות"א במרכזו) משרתים שירות אתגרי ורק 50% משרתים שירות חובה צבאי כלשהו. מאידך-גיסא, 50% ויותר ממתגייסי מגזר "הכיפות הסרוגות" משרתים שירות קרבי בסדיר ובמילואים גם יחד. וכשמשווים בין מגזרים עולה מיד וצפה השאלה מדוע החוק אינו מעניש משתמטים?! ומדוע צה"ל הגדול והחזק אינו לוחץ על הממשלה (והוא יודע מצויין כיצד לעשות זאת, למשל: על-ידי סרבנות) לתקן מציאות זו? היכן הם והיכן היו ראשיו? מדוע נזכרו בכך רק עכשיו לאחר האסון הגדול של 7.10.2023?! האם בכדי לנצל או לטשטש את העובדה שמקור הבעיה איננו במקורות כוח האדם אלא בגורמים שמנהלים אותם?
ה"סרוגים" "הסרוגים" (הציונות הדתית לאומית) הפכו אחרי ניצחון 1967 לקבוצת האוכלוסייה המובהקת שהחליפה את מתנדבי התנועה הקיבוצית בשירות פעיל משמעותי לעם ולמדינה. עבור הסרוגים היה ניצחון 67' צו היסטורי-לאומי כשעבור מרבית הסוציאל-דמוקרטיה (למעט חוגים באחדות-העבודה) השלטת של אותם ימים היה לאתגר העומד בניגוד לדמיון הפרוע שדימה לראות בניצחון זה את "חזון השלום". חזון זה הושמד עוד בתחילת הדרך על-ידי שלושת הלאווים של ועידת חרטום (1967): - לא לשלום, לא להכרה ולא להידברות. השמאל השלים את "ניפוץ החלום" או ההזיה בכישלון יום הכיפורים 1973 ובמהפך הפוליטי של 1977. מאז הוא נלחם בשצף קצף להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה ולהציב עצמו מחדש בכיסא המנהיגות הלאומית. מלחמה זו הביאה עלינו לאחרונה גם את אסון ה-7.10.2023. באותו זמן יישבו הסרגים באיו"ש למעלה מ-500 אלף יהודים והקימו למעלה מ-140 נקודות יישוב, מלבד העובדה שהחליפו בשירות הצבאי והלאומי את כל הסקטורים "המגשימים" של הציבור היהודי.
ה"סרוגים" הוכיחו שלמדו שיעור היסטורי באמצעות הגברת ההתנדבות והירתמות לשירות הלאומי. החרדים, מתחילים להתעורר לכך עכשיו ואילו השמאל שהיה המוביל הלאומי בנושאים אלה עד 1967, הפך למבקר הלאומי המרכזי, ובה בעת גם למשבש הסולידריות הלאומית העיקרי.
הסרוגים מטופלים במשפחות גדולות ולפחות חלק מהנשים פטורות משירות בשל כך. המדינה מעוניינת בגידול מספר האזרחים היהודיים בה ואין לכך דרך טובה מזו; עליה יהודית היא המשלים האולטימטיבי של התהליך הציוני לריכוז העם היהודי במולדתו בארץ-ישראל. מרבית הדיון הציבורי בסוגיות אלה מתנהל בסיסמאות ובמספרים "סתומים" - מספרים המוגדרים על-ידי מילים ולא על-ידי ספרות (לא כמותיים או "מגמתיים"). חלק גדול מהשיח הציבורי אינו משווה אזרחים בעלי מדרג אילוצים שווה בבדיונים השוואתיים בין המגזרים השונים. מבחינה לאומית אילו רוב משפחות החילוניים מנו 7-5 נפשות בממוצע,
לא הייתה לנו בעיית כ"א.
1 על-רקע דיוני הסרק בשאלת חוק שירות לאומי חובה אולי הדרך הטובה ביותר להשיג פתרון רצוי היא
לחייב את החילוניים להגיע לממוצע הנפשות למשפחה של הסרוגים?! או אולי לעודד את הסרוגים להתמיד באמצעות מענקים ותנאים כלכליים משופרים במקום לדון בשאלה מי מהם ממלא בקפידה את חובתו האזרחית ומי אינו עושה זאת, באשר התמונה הראלית ברורה...
החרדים הם הסרוגים של תחילת המאה שעברה. הם יגיעו למצב דומה לזה של הסרוגים להערכתי עד אמצע המאה הנוכחית. מאחר שאצלם משפחה ממוצעת שווה או גדולה מזו שאצל הסרוגים, תרומתם תהפוך לערך הייחוס הלאומי בעוד זמן לא רב (לפני אמצע המאה ה-21). מעניין כיצד יקבלו זאת החילוניים "להכעיס"...
דומני שאילו בדקנו את הפטורים מטעם "הקב"ניזם" (קב"ן - קצין בריאות-הנפש) בין המתייצבים כיום לשירות לאומי חובה, היינו מגלים שהם שווים
לפחות למספר הפטורים מטעמי דת... . מאבק המשתטים מטעמי התרחקות מציונות פעילה ומתודעה קהילתית-לאומית שהיא יסוד הסולידריות החברתית בישראל, גובל בכפירה בעיקר אבל עדיין לא הכל מוכנים להודות בכך. המציאות חזקה אפילו מהתקשורת המגויסת ובחינה מספרית שיטתית של העובדות תוכיח זאת כבר בשנים הקרובות. בינתיים הבעיה היא לצמצם השתמטות, לצמצם ביזבוז של גיוס החובה של כוח-אדם יצרני שאינו חיוני לצבא הלוחם ולחזק בכך את הכלכלה. באמצעות שלושה אלה ניתן לבנות מערך גיוס וניצול משופר של פוטנציאל כוח האדם הישראלי בכל המגזרים.
מגזר ערבי יש בישראל אוכלוסייה של כ-21% מכלל האזרחים שרמת ההתייצבות שלהם לשירות הלאומי נופלת בהרבה מזו של כל המגזרים היהודיים, אפילו החרדים - מדוע??
מדוע איננו מטפלים גם בהם? מדוע עולה סוגיית השירות הלאומי על סדר היום תמיד בהקשר לחרדים, אבל לא בהקשר למגזר שהוא כיום לפחות כפול במספרו מהחרדים? האם הם אזרחים בעלי זכויות יתר? האם ערביותם חשובה יותר מיהדותם של החרדים?
2 פרט לזכות (שאינה מוכחת תמיד) להיוולד בארץ ישראל רבתי אין להם שום חובה מוצהרת אחרת כלפי המדינה בה הם אזרחים. ואם זהו המצב הנורמטיבי, אולי כדאי לשקול גם ויתור על אזרחותם ולהחליפה בתושבות וכך "לנרמל" מעט יותר את המציאות החברתית שלנו? מדוע איננו מוצאים דיון מסוג זה אצל אבירי שוויון הזכויות שמטיפים מוסר לחרדים יומם ולילה אך כמעט אינם מזכירים את הערבים במילה? לטעמי נובע פער ההתייחסויות מצביעות וטשטוש הכוונות האמיתיות של האופוזיציה להפיל את הממשלה באמצעות תמרוני חקיקה מניפולטיביים. לשוויון כזה בנטל אינני נושא עיניים!
חוק הגיוס ויישומו הלכה למעשה נימוק חשוב, שאינו נבחן כהלכה כבר שנות דור הוא תרומתו של הצבא לחוסר האיזון בין האוכלוסיות בשירות הלאומי - צבאי או אזרחי ; וכן הליכי השחרורים מצה"ל ביוזמת הצבא עצמו.
פילוח נתוני האוכלוסייה ב-15 השנים האחרונות לפי לוחות הלמ"ס, נתוני הגיוסים, השחרורים והשיבוצים מספרים סיפור מעניין על הפערים שבין שירות צבאי או אזרחי לכל כחובה חוקית לבין בניית צבא מעולה, מתקדם, מדעי, קטן, ממזר ובעל כושר ביצוע יוצא דופן לבין חובת הגיוס הפורמלית. הגיוס איננו ייעוד לאומי, הוא צורך חיוני להגנת המדינה, אבל אם הוא אינו מחולל את התוצאות הדרושות, אולי הגיע הזמן לעסוק בסוגיה זו מזווית ראיה אחרת? ואם כך לשם מה הדיונים רוויי השנאה והעצבים על ניסוח עכשווי של חוק גיוס חובה מתוקן??
מסתבר שהצבא עצמו אינו רוצה בגיוס כל מיש שחייב להתגייס על-פי החוק. מסתבר שהצבא קובע לעצמו נורמה של יעדים ומטרות מלחמה ומשבץ בהם את "נבחרת החלומות שלו". ובשעת מבחן הוא מפתיע את כולם מלבד את עצמו בכך שהוא אינו מוכן למלא את חובתו הלאומית. החוכמה הישנה שלפיה הצבא קובע את היעדים הלאומיים והמדיניים שלנו וא"כ מתאים את מאגר כוח האדם לצבא במבנה שיודע לדעת מפקדיו להשיג יעדים אלה?! דרך פעולה זו בוקרה כבר בעבר מספר פעמים, כשלה מספר פעמים ועדיין שלטת בנעשה במערכי צה"ל.
3 האם הצבא מנהל את המדינה או הממשלה והכנסת אמורות לעשות ועושות זאת? "חכמי הדור" - חילוניים ולא חילוניים - יודעי טכנולוגיה ומדע, דרושים ללא ספק בצבא אך דרושים גם במקומות אחרים במשק ובשוק העבודה והחינוך. האם צבא קטן, חכם וממזר הוא עדיין "צבא העם"? גם אילו ניתן היה לממשו בתחום הצבאי, אין הוא מתאים בהכרח לתחום האזרחי וחייבים לשנות את "חוק היסוד" לפיו ישראל היא צבא שיש לו מדינה...
לסיכום קשקשת ברשת איננה דיון ענייני בשום נושא ובתחומי הנשיאה בנטל קל וחומר. סרבנות היא זכות דמוקרטית שיש לה גבולות ומגבלות כמו לכל זכות אחרת. הרוצחים הערבים סביבנו יודעים זאת היטב וגם הוכיחו לנו זאת.
אין ספק שהסדר גיוס חדש לפי חוק שירות לאומי לכל הוא צו השעה, מפני שהצורך בתוספת כוח-אדם לשירות הצבאי הוא אמיתי. דרך המימוש פשוטה אבל לא קצרה. היא רוויית יצרים ורגישויות ועל כן מחייבת מנהיגות לאומית נחושה ושוויונית. סדר הפעולות חייב להיות: אישור הצורך, קביעת חובת גיוס לכל, הוצאת הנושא מבג"ץ להידברות ציבורית, התאמת תנאי הקליטה בכל המסגרות לכלל המגויסים מימוש מדורג ותואם תקצוב, ייצוב וקיבוע השינויים בכל המסגרות והרמות. הענקת תמורה לאומית למשרתים כפונקציה של אופי השירות, מורכבותו, משכו ורמות הסיכון.
מנקודת הראות שלי אין סיבה שלא שתקום גם בסוגיה זו וועדת חקירה / בדיקה ממלכתית מקצועית (או ועדת-משנה של ועדה החקירה העיקרית המיועדת) ותבחן את הוויית השירות הצבאי, הפטורים "הזולגים" ממנו מאז 2000 ודרכי היישום של חוק הגיוס הקיים - כך נראה על יסוד נתונים כמותיים אמינים האמנם כצעקתה.
המגזר החילוני איננו מקופח. הכי פחות מקופח הוא חלקו המשתייך לבוגרי אוניברסיטאות, יוצאי שני העשירונים העליונים ודיירי ת"א רבתי... .
הם "חייבים" לנו כיום "שתי מלחמות ישראליות ממוצעות" בכדי שישוו את תרומתם בדמים ובדם לאלה של שאר המשרתים הנאמנים.