כותרת ספר השירה, יְלָלוֹת וּנְבִיחוֹת, אשר נראה כאילו עוסק הוא בבעלי חיים, מרמזת עוד בטרם פתחנו דף שמדובר כאן בקריאה, בקריאות. יללות ונביחות הן קולות - שפת הדיבור של כלבים וחתולים, ואילו בספר זה, בוחרת המשוררת להשתמש בקולם כדי להשמיע את קולה. הכלבים והחתולים זוכים כאן למעמד מכובד. לכאורה נראה שהם 'גיבורי הסיפור' - הם משמיעים את קולם, מדברים מנקודת מבטם ואף משולבים בצילומים מקוריים, אך למעשה משמשים מעין מסכה. מאוסקר ויילד למדנו ש'תן לבן אדם מסכה ויאמר לך את כל האמת'. המסכה בדמות בעלי חיים אלה משמשת כמראה מטאפורית שדרכה מציגה המשוררת את הווייתה, אמירותיה ואמיתותיה. אלי שביד¹ כותב על 'כלב חוצות' של עגנון כי "אין לך דבר שאי אפשר לעשותו משל לזולתו, אך כדי שיהיה משל עליו לחיות קודם כל חיים משלו". המשוררת חוברת לבעלי החיים בחיי היום-יום, מטפלת בהם ונותנת להם מקום לביטוי, וכבר יש לה עילה מוצדקת להפכם למשל. ממשיך שביד ומציין כי "גאוותו של הסופר, שהשכיל להצפין את מחשבותיו, ושכר גאוותו של הקורא שהשכיל 'לפענח' אותן". ובזה עסקינן, בדומה למה שצוין בראש דבריי, המשוררת מצפינה את מחשבותיה ואנו הקוראים חווים את חדוות הפענוח והסרת המסכות. עוד כותב שביד כי "בתוך יצירה ספרותית רשאי גם כלב לרכוש לעצמו פסיכולוגיה משלו". גם בהקשר זה נגלה במהלך הקריאה כי המשוררת לא רק מתבוננת בבעלי החיים, אלא חודרת אל נפשם ואל פנימיותם. את זאת ניתן ללמוד לא רק מהמילה הכתובה אלא גם מתוך הדימויים (הצילומים), שבהם עדשת המצלמה עושה את אותה עבודה של חדירה פנימה וחשיפה, בין השאר על-ידי טשטוש מכוון של הרקע, היוצר מיקוד על בעלי החיים ומדגיש את המבע. הכתב והדימוי, המילה והצורה, מנהלים כאן דיאלוג חזותי, אך גם הקולות נשמעים היטב. אפשר לשמוע את היללות והנביחות גם מתוך הצורה וגם מתוך המילה, לפיכך נוכל לומר על דרך הסינסתזיה ש'רואים את הקולות'. ואין אלה יללות ונביחות הנושאות קונוטציה מרה של בכי או גערה אלא שׂיח ממשי, דיבור, שמתבטא בדרכים שונות. כמו, למשל, יודע הכלב לומר לבעליו "אַתְּ מְבָרֶרֶת אִתִּי / אֶת מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים". השיח מתקיים במצבים שונים ובמקומות שונים. היא קשובה, מתבוננת פנימה והחוצה, והוא מבין ועוזר לה להשיב "כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה שֶׁחָיִית / וַעֲדַיִן לֹא תָּפַסְתְּ? / הָעֶצֶם הִיא הָעִנְיָן!" (עמ' 11). הקורא כמעט יכול לשמוע כאן את שניהם צוחקים על השנינות. והנה, גם אלו הן יללות ונביחות - של צחוק. וכשם שלמדה מהכלב על עצם העניין, כך היא למדה מגרגורי החתולה המתפנקת, "שֶׁאִלְמָלֵא הַגִּרְגּוּר / לֹא הָיִית שׁוֹמַעַת / אֶת הַשֶּׁקֶט" (עמ' 22), בדיוק כשם שצריך את החושך כדי לראות ולהבחין באור. בפתח ספרה, מצטטת המשוררת פסוק מתוך קהלת "כִּי-מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל-הַחַיִּים", אשר עיקר עניינו הוא 'ובחרת בחיים'. רוצה לומר, שהחיים שניתנו לך שלא מתוך בחירה - שהרי הגעת אליהם כלשון הכתובים 'בעל כורחך' - זכותך ואולי גם חובתך לחבור אליהם. מסארטר למדנו שזוהי המשמעות האמיתית של 'חופש הפרט', או כפי שניסח זאת בלשונו 'אנחנו נידונים להיות חופשיים'. בלשונה השירית אומרת השׁרה (עמ' 69) "אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֵין כָּאן עִנְיָן / שֶׁל בְּחִירָה. כֻּלָּם מְשַׂחֲקִים מַחְבּוֹאִים". ובתוך המשחק הזה שבו "מִסְתַּתְּרִים / מֵאֲחוֹרֵי עָלִים / בְּתוֹךְ פְּחָדִים עֵירֻמִּים" יש לחפש ולשאול "אַיֵּךְ? אַיֵּךְ?" ומוסיפה המשוררת ו'לכל הפחות, לכתוב', ובכך מחברת בין החיפוש והגילוי לבין השאיפה הבלתי פוסקת ליצירה. חיבור המילים לשירה הוא כחיבור היצירה לחיים מלמדנו יצירה - בחירה - יצירה - חבירה. אפשר להמשיך ולמצוא במקורות היהודיים הקשרים נוספים ל'כלב', ולנסות להתדיין עמם. הניב, שזכה לשימושים רבים 'פני הדור כפני הכלב', מקורו בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין) ובמשנה (מסכת סוטה), כאשר הכוונה היא לתאר דור חוטא ורשע - בין אם ביקשה המשוררת לרמוז לנו דבר על כך ובין אם לאו, אי-אפשר שלא לתהות על העניין של פני הדור מול פני הכלב ומול פני השיר, כשלפנינו ספר שירה המופנה לאדם התבוני אך עוסק בבעלי חיים ומהותו אומרת התבוננות, הקשבה, טיפול וחמלה. אמרנו שהמשוררת בוחרת דרך הכתיבה לחבור לחיים ואמרנו כי לפנינו סינתזה של המילה הכתובה עם הפן החזותי ועם הקולות. ואומנם, החבירה לחיים משמעה מעורבות של כל החושים, או בלשונה של השׁרה "הִתְכַּוְנְנִי לַחוּשִׁים / הַחַיִּים, מֵאֲלֵיהֶם מִתְנַגְּנִים" (עמ' 66). כך מצטרף גם חוש הריח לחוויה לירית חושית-חושנית לכאורה דרך טיול ערב שגרתי עם הכלב "הַקְשִׁיבִי לָרֵיחַ הַמִּתְנַגֵּן / כְּפַעֲמוֹנֵי רוּחַ רְחוֹקִים" (עמ' 67). מטבע הדברים, או מטבע ההכרה, כלשון המשוררת, חובר לחוויה גם חוש המגע כי "לְעוֹלָם לֹא תֵּדְעִי אֵיךְ מַרְגִּישִׁים הַמַּיִם / אִם לֹא תִּכָּנְסִי לְעֹמֶק הַחַיִּים" (עמ' 25). הכותבת אינה מתנשאת, ולעיתים משימה עצמה על אותו מישור עם בעלי החיים שלה, וכדרך קהלת מבקשת לברר אם אכן מותר האדם מן הבהמה, בתוך מה שהיא מכנה "קֻפְסָה שֶׁשְּׁמָהּ חַיִּים" (עמ' 14). כדרכה של יוצרת, היא מנסה לחשוב 'מחוץ לקופסא' ומבקשת להבין דרך העיסוק בשאלה זו עוד דבר על החיים, על הקידמה ועל תוצאותיה. המשפטים המצוטטים מתוך קהלת, מבהירים את אופיו של הספר. עצם הבאת קהלת אל הספר כסוג של 'תנאי מסייע', אומר, עוד בטרם קראנו את הפסוקים עצמם, שמדובר כאן בספר שעוסק בשאלות פילוסופיות - דן באדם, באימהות, באהבה, בתבונה ובמשמעות שיש לאדם (ולחיה) בחיים. באותה רוח פילוסופית המלווה את הספר, שותלת המשוררת גם את בובר, ומרמזת על הקשר הבובריאני בשאלה "אֵיךְ תִּבְחַר לְהַתִּיר?" (עמ' 17). ברוח ציטוטי המקרא, בוחרת המשוררת לומר על דרך הפראפרזה "כִּי אֲוִיר אֲנַחְנוּ / וְאֶל אֲוִיר נָשׁוּב" (עמ' 15), ובמקום אחר "אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁגַּם אֲוִיר / הוּא חֹמֶר" (עמ' 25), ללמדנו שגם בספר שכותרתו אומרת יללות ונביחות, וגיבוריו הם בעלי חיים - הפיזי הוא רוחני. בין הקולות הנשמעים על החיים ועל ההוויה, מסתננים דיבורים גם על חופש ועל שירה "אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁ / חָפְשִׁי / הוּא מִי שֶׁכּוֹתֵב שִׁירִים", אך יש מי שחושב אחרת "נַסִּי פַּעַם לִנְבֹּחַ / מִבְּלִי לִבְרֹחַ / לַחֲרִיזָה סְתָמִית" (עמ' 13). שיר ארספואטי קטן ומדויק שמזכיר לנו שבעצם (עצם העניין) מדובר כאן בשירה. וכמו שכבר נאמר, איננו יודעים בדיוק של מי הנביחות והיללות, קולם של בעלי החיים מתמזג ונמהל כפוליפוניה עם קולות הרקע ועם קולה של המשוררת, השואלת את עצמה עוד דבר או שניים על חריזה, על שירה ועל מקומה בעולם.