בשבת זו נקרא על המצווה המיוחדת של "מחצית השקל" המוטלת על כל אחד לתרום לבית המקדש. רש"י מביא בפירושו על התורה את דברי חז"ל 'כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל הוציא הקב"ה מתחת כיסא כבודו והראהו למשה ואמר לו 'כזה יתנו'.
אמנם, אנו כבר מכירים מדרש דומה לגבי מנורת הזהב, ש"הראה הקב"ה למשה" את מראה המנורה, כיוון שנתקשה משה איך לעשותה שהרי היא הייתה צריכה להיות "מקשה זהב", עם כל "גביעיה כפתוריה ופרחיה"; אך לגבי מחציית השקל מדוע היה צריך הקב"ה להראות למשה "מטבע של אש"? מה אינו מובן בציווי לתרום מחצית השקל? ואם אכן לא הכיר משה את המטבע - מדוע הראה לו הקב"ה מטבע של אש ולא מטבע גשמי רגיל של מחצית השקל?
מסביר הרבי דבר נפלא: מצוות "מחצית השקל" נועדה להיות, כפי שאומר הפסוק, "כופר נפשו" של היהודי - "כופר נפש" משמעותו, דבר שבאמצעותו ניתן להציל את כל חייו של האדם. כלומר, מחצית השקל היא נקודת חייו ונשמתו של יהודי; היא מגלה את הקשר העמוק שלו עם הקב"ה, גם כאשר נראה שהוא מנותק חלילה ממקורו האלוקי. זו הסיבה שהתקשה משה להבין, הכיצד נתינה אחת קטנה של מטבע גשמי היא בעלת חשיבות עצומה שכזאת?
בתשובה לכך, "הראהו למשה ... כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל": אמר הקב"ה למשה - "הסתכל ותראה את עומק פנימיות נפשו של יהודי, גם כאשר הוא מקיים מצווה שנראית 'מטבע' פשוט, פעולה פיזית פשוטה ושגרתית - הרי באמת היא 'מטבע של אש'!" כל שלהבת האש של נשמת היהודי נמצאת בתוך ה"משקלה מחצית השקל", בתוך המשקל הגשמי והעשייה הגשמית הזאת. בסופו של דבר אותה אש, סופה שתתפשט ותבעיר גם את 'כוחותיו' הגלויים, את מחשבתו ורגשותיו, שגם הם ילהטו בחום ובחיות קיום המצווה.
כאשר אנו מזכים יהודי במצווה, כמו למשל הנחת תפילין, לפעמים נראה שהוא רק 'עושה טובה' ומניח תפילין, אך הוא איננו מתחבר לכך בהבנתו ולא בליבו אל המצווה. ניתן לחשוב שאולי קיום המצווה שלו 'מיותר' חלילה; על כך מלמדת אותנו מצוות מחצית השקל, שבתוך כל קיום פיזי של המצווה קיימת אש הנשמה, שהיא חצובה מ"כיסא הכבוד" של הקב"ה, ואותה אש ודאי בוערת בתוכו עד שבסופו של דבר היא תיראה גם בגלוי.
כשם שתרומת מחצית השקל נועדה כדי שבכסף זה יקנו קורבנות לעבודת בית המקדש ובקורבנות אלו בוערת אש על המזבח שהעלתה אותם לקדושה. כך גם בכל מצווה שיהודי עושה שבתחילה היא נראית כמצווה של "מטבע", עשייה גשמית בלבד, ללא הבנה ורגש כראוי, אך בפנימיותה היא "מטבע של אש", המביאה לכך שבסופו של דבר רואים בפועל את אש הקדושה מתפרצת ומרוממת את היהודי להתקרב, מלשון קורבן, לה'.
והרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", שעל-ידי עבודה זו בזיכוי כל יהודי בקיום המצוות בפועל בגשמיות, מזרזים את אש המזבח בעבודת הקרבנות כפשוטה, גילוי האש האלוקית בבניין בית-המקדש, ש"באש אתה עתיד לבנותה... ואני אהיה לה חומת אש סביב", בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו.