מהי אחריות? הבנה והכרה בסיסית של התחייבות לחפץ או לערך. אפשר לקחת את המונח הזה בפשטות, אני אחראי על עצמי, כי אז אני מחויב לנהוג בדרך ששלומי ובריאותי תישמר. מהרגע שיש לי משפחה, האחריות מתרחבת באופן אוטומטי ומכאן ההסתכלות אל מי שקיבל על עצמו אחריות לנהל קבוצה קטנה כמו למשל מפעל או לחלופין, בית ספר, או לחלופין מדינה, לוקח על עצמו אחריות על כל מה שקורה. כשם שאנחנו כפרטים מצווים לקחת אחריות, כך גם אנחנו כפרטים מובילים מצווים לשאת אותה על גבנו. לאחר ההקדמה הארוכה דומה שההמשך ברור, אך עם השנים הופך שנוי במחלוקת. המילה אחריות בעברית, הגם שיש לה משמעות ברורה מקבלת תוספות ופרשנויות יצירתיות. פרשנויות שהייתי מכנה כך: "אחריות? כן, אבל". בישראל רווחת תרבות שוביניסטית, "לנו הגברים יש יתרון", "בלי עוצמתנו הארגון יתקע". נמשיך עם הרעיון, למנהל הזכר מותר לנעוץ מבט בעובדת ולעיתים אף יותר מכך. כשהיא אומרת לא הוא חש שזה אות לנכונות, איתות שמתגבר בקצב ה"לא". כמובן שהיום יש מודעות ונשים מתלוננות, אך התופעה נותרת בעינה ומוצאת את דרכה מתבססת בחסות החוק. מתי? כשנשים חשות לכודות וחוששות לאבד את מקום עבודתן או "להתקע" בתפקיד. כאמור הגברים יאמרו "זו תופעה שולית", "לי זה לא יקרה" ובעיקר כשהסיפור נחשף התגובה הכמעט מידית היא "מחפשים אותי", "רודפים אותי", "היא הסכימה", "היא ניצלה אותי". התגובות האוטומטיות הללו הן בעצם קריאה גברית "אני לא אשם, אני לא אחראי, זה היה בהסכמה", או "כולנו אחראיים". ככל שנעלה בסולם התפקידים נראה שהמונח אחריות הולך ומתעצם. המפקד בצבא, ככל שהוא מתקדם בסולם הדרגות, מתקדם בסולם האחריות. כך גם מי שמתמודד על תפקידים ציבוריים במשרדי הממשלה וכך הם נבחרי הציבור באשר הם. כלל האצבע הוא ככל שהתפקיד משפיע על יותר נכסים, או בני אדם, כך גדלה האחריות. כך למשל מנהל בית השקעות אחראי על הון עתק, מתחייב לעשות הכל כדי להנפיק תשואות. כך גם הפוליטיקאי שמבטיח לעשות טוב לכלל. התפקידים הציבוריים באשר בהם עטופים בחליפות אחריות שלא אחת הופכות להיות שקופות כשמשהו משתבש. בואו נקח את 7.10.2024, קציני הצבא מיהרו לקחת אחריות על המחדל, הפוליטיקאים, כלל וכלל לא. הסיבה לכך ברורה למדי. היא נעוצה בחינוך. בצבא מחנכים קצינים וקצינות לקחת אחריות. כמובן יש שונות בהבנה של המונח, אך באופן לא מפתיע הצבא לקח אחריות. בפוליטיקה יש ערב רב של בני אדם, עם תפישות עולם שונות ולנבחרי הציבור יש תחושה שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם כי הם המחוקקים ומקבלי החלטות. הם מעולם לא מתחייבים להיות אחראיים, הם מבטיחים הבטחות, גם כשבתוך תוכם הם יודעים שלהבטחה "אין כיסוי". בימים אלה המילה אחריות מקבלת מעמד כבד משקל בדוח עב כרס של הוועדה לחקר אסון בהר מרון שבו נהרגו 45 בני אדם. לא נכנס כאן לעובי הקורה, למי אחראי ומי לא. בדברי הסיכום נכתב: "כדי למנוע את האסון נדרשה תרבות מתוקנת. נדרשו נושאי משרה וגופים הפועלים בראש ובראשונה מתוך חובת נאמנות להיותם שליחי ציבור - באחריות ובמקצועיות, נושאי משרה הנוהגים לפי הכלל הבסיסי ש"במקום שאין איש - השתדל להיות איש". נושאי משרה הפועלים בחרדת קודש כדי לממש כראוי את האחריות ואת הסמכות שניתנו בידם לטובת הציבור ולשלומו". זהו משפט אחד שליקטתי מתוך 247 עמודי הדוח. משפט שהיה אמור להיות חלק מההתחייבות של כל אחד משליחי הציבור באשר הם. ברגע שאתה או את מתחייבים לקחת תפקיד יש לכם אחריות ואין אפשרות לחמוק ממנה בכלל גם כשהמדיניות שלכם כושלת כמו באסון המירון וגם כשהמדיניות שלכם כושלת ב-7.10.2024. לסיכום, האחריות היא חלק בלתי נפרד מהאמון הפרטי והציבורי. טוב שהמסר הזה יחלחל כאן ועכשיו ובעיקר טוב שאזרחי ישראל יבינו שמנהיגים (כולל ראשי ממשלה), נבחנים ביכולת שלהם לקחת אחריות על ההחלטות ותוצאותיהן. המנהיגים נבחרו לעשות טוב, כשזה לא מסתדר עליהם לקחת אחריות ולומר "סליחה טעינו" ולפנות את התפקיד. בדרך הזאת מסר האחריות יהיה ברור יותר למקבלי ההחלטות באשר הם וכפי שנכתב זה אולי ימנע את "האסון הבא".