בתחילת פרשת ויקרא אותה נקרא בשבת, נאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מִכֶּם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". תורת החסידות עוסקת בניסוח המיוחד של מילים אלו. לכאורה, אם הכוונה היא כמשמעותן הפשוטה של הדברים, שכאשר אדם רוצה להקריב קורבן עליו לעשות כך וכך, היה צריך להיות מנוסח כך: "אדם מִכֶּם כי יקריב קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן... תקריבו את קרבנכם".
אלא שהתורה רומזת לנו שאין מדובר כאן רק על עבודת הקורבנות כפשוטה, אלא על עבודת ה' בליבו ונפשו של כל אדם. וכך פירושו הפנימי של הפסוק: "אדם כי יקריב", כאשר יהודי רוצה להתקרב לה', והוא מתבונן במעמדו ומצבו ונדמה לו שהדבר בלתי אפשרי ואינו בכוחותיו, שהרי הוא יודע שיש בו מידות לא טובות והוא נכשל במעשים לא ראויים, מה עליו לעשות? - עונה הפסוק " מִכֶּם קרבן לה'!", מִכֶּם ובכם תלוי הדבר להיות קורבן=קרוב לה'; שום דבר איננו יכול למנוע מהאדם לעשות את המאמץ והיגיעה ולהתקרב בכוחות עצמו אל ה', מכל מצב בו הוא נמצא!
מהי הדרך הישרה לעשות את אותו מאמץ ויגיעה מיוחדת? ממשיך הפסוק "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן": לכל אדם יש את ה"נפש הבהמית" שלו, הנפש המחייה את גופו בגשמיות, אך יש בה גם רצונות ומידות רעות ו'בהמיות'. ישנם סוגים שונים של מידות "בהמיות שכאלו", יש "בקר" - שור נוגח, גס ומזיק, ויש סוגים 'עדינים' יותר, "צאן" שלרוב אינם מזיקים ונוגחים; אך המשותף לכולם שאלו תכונות 'בהמיות':
הבהמה מכירה את עולמה שלה וברצונה למלא את תאוות גופה. היא אינה מכירה בזולת ובעולם סביבה. כאשר הבהמה מהלכת כדי להשיג לעצמה את מזונה, היא דורסת ברגליה על כל מה שייקרה בדרכה ואינה מבחינה כלל האם מדובר באדמה, עשב, חפץ יקר או אפילו יצור חי, אין לה כל רגש כלפי מה שמחוץ לעולמה ולהנאתה.
על-פי זה מסביר הרבי הריי"צ מליובאוויטש את השאלה כיצד ייתכן שאנו רואים יהודים שלועגים ח"ו על הקב"ה, על התורה ועל קיום מצוות ה'. אלא כאשר אדם מניח לנפש הבהמית לשלוט בכל עולמו ולמלא את תאוותיו ללא הגבלות וללא רגש לעניין רוחני של תורה, תפילה או מצוות; הוא הופך להיות כבהמה ממש, אין לו כל הבחנה והרגשה לחוש את המתיקות, הטוב והאושר שבכל ענין של קדושה, של טוב ושל אמת. כל התלהבותו מוקדשת רק לתאוות זמניות ריקניות החולפות ברגע. כך מאבדים גם כל רגש לצער הזולת וקשר ליהודי אחר. הרגש האנושי היהודי, נעלם...!
חיים כאלו אינם טבעיים ליהודי כלל; יהודי בטבעו רוצה ו'מוכרח' כביכול להיות קשור תמיד לרוחניות, לה' ולתורתו. אך דרכו של היצר היא, לשכנע את האדם שעבירה 'קלה' זו, או זלזול במצווה אחרת אינם פוגמים בקשר שלו לאלוקיו. וכך עם הזמן הוא עלול 'לכסות' את עצמו בשכבה עבה של הנהגות לא ראויות ובהמיות כאלו, המשכיחות לגמרי מה הוא באמת בפנימיותו, וגורמות לו לאבד את הרגש האנושי-יהודי הטבעי.
על כך אומרת פרשתנו, שדווקא על-ידי המאבק והמלחמה האישית באותה 'בהמיות', יכול האדם להתקרב לה' עוד יותר מאשר היה קודם לכן. כל התגברות על תאווה מסוימת היא ממש כמו הקרבת בהמה על המזבח והפיכתו לאש של קדושה והתחברות בוערת לה'!
זו היא ההוראה של פרשת ויקרא ושאר הפרשות בתורה העוסקות בדיני הקורבנות לכל יהודי. ברצונך להתקרב לה', הדבר לגמרי בידך! כפי שאומרים חכמינו שכל יהודי חייב לומר "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב". ביכולתו וברצונו של כל יהודי להיות קרוב לה' ממש כמו האבות הקדושים באמצעות התבוננות אישית, מה הן המידות הרעות של הנפש-הבהמית שלי המפריעות לי לחוש רגש רוחני. גילוי מידות רעות אלו והתגברות עליהן, צעד אחרי צעד, במאבק עיקש וביגיעה - גורמות לכך שהיהודי יוכל להתקרב ולהיות כולו, יחד עם גופו ונפשו הבהמית - קורבן לה', להרגיש בנפשו ובגופו את הקירוב והחיבור לה' יתברך.
