המקלדת על שולחני החלה לנוע במקומה בלי להמתין לשעת הלילה בה היא ואני מייצרים פוסט. ממש מעצמה, אות פורחת באוויר ועוד אחת. רגע, מה קרה? הן רוצות שאקדים לעשות את חשבון הנפש עם כמה מהטובים שבחבריי. ללעוג לפסימיות הכרונית שלהם כאילו המחאה הייתה לשווא, לא השיגה דבר. לא נכון. יש לה ניצחון חלקי בכמה וכמה חזיתות. אין הפיכה משפטית. יש גישוש של מוליך הרוע יריב לווין למנות את יצחק עמית לנשיא העליון. חוק הרבנים הושלך לפח האשפה של הפוליטיקה. והנה, הניסיון האנטי-אינטלקטואלי ביותר של הממשלה המחוספסת הזאת, המבזה את התרבות והלימוד והמדע, קרס ונפל. יואב קיש המכונה בפי בנימין נתניהו שר החינוך - הם ראויים זה לזה כזרזיר וכעורב - נכנע ללא תנאי. הניף דגל לבן. רצה לשחוק את הדעת והנאורות והאוריינות, וחזר בו. לא סתם חזר בו. על ארבע. כראוי לו. בצורה שאפילו אנחנו, אנשי המחאה ומגיני הדמוקרטיה והמשפט והלימוד לא העלינו על דעתנו שנזכה לראות. קשקשן, הוא טוען כי חזר בו והסכים להעניק את פרס ישראל כבכל שנה מפני שהיועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה (תבורך, תבורך) מסרבת להגן עליו בבג"ץ. אמתלה בזויה. היא תניח לו לשכור כל פרקליט מנוסה וחכם שיסכים להתייצב בבג"ץ בשמו ולהעלות את טיעוניו השקריים, הרכיכיים. אבל מי ירצה לייצג? הרי אפילו השופט היותר שמרני שבכולם היה משליך את קיש-קיש מכל המדרגות שבהיכל המשפט. "מעז יצא מתוק". דיוקנו הבלתי מוסרי של קיש נגלה לעיני כל הציבור ולעומתו מפעל פרס ישראל יצא מחוזק מן המערכה. שמחה לאיד? ועוד איך, נכון. וגם שמחה לעד - העד הוא הציבור שראה מי הוא האיש הנושא לשווא בתואר שר החינוך. יש בלבי רק בקשה אחת לחתן הפרס כדת וכדין איל וולדמן. בעת הטקס אל תבוא איתו חשבון. לחץ את ידו המיוזעת, אולי גם הרועדת במקצת. התבונן בו בגובה העיניים כאילו לא אירע דבר ורק זקוף היטב את תנוכי אוזניך, קיש-קיש מסוגל לומר לך באותן שניות שלא הוא היה מי שיזם את מעשה הנבלה אלא מישהו אחר, ואתה (ואנו) אמור לדעת למי הוא מתכוון.