ספר שירים חדש של חיים דותן. כאדריכל זכה דותן לתהילה בינלאומית בבנותו את גשר הזכוכית המפורסם בסין. מיזם הגשר נחשב פורץ דרך וכמוהו ביתן 'אקספו' שייצג את ישראל בסין בשנת 2010. הימים הוכיחו לנו, דותן הוא אמן בנשמה. ספרי השירה הקודמים שלו הוכיחו ששירתו הייתה לגשר פואטי, שירים שציירו בעדנה ובנועם את הנוף והטבע ומתוכם זהרה בגאון הנשמה. שני הספרים הראשונים של דותן - "הד במדבר" ו"לאחר הגשם" היו כאחים תאומים, לא זהים, ושניהם חשפו את תפיסתו של דותן ביחס להבנת העולם האורבני ותחושת ההתחברות לטבע - אלה מקורות ההשראה של חיים דותן.

המרדף אחר סודות הבריאה

'אחרי הגשם' - ספרו הראשון - סחף אותנו בחרדת קודש לגילוי סודות הנפש, רזי הבריאה והתובנות הנפלאות זרמו בשירים קצרים, בהתנגנות של שירי היי קו. כבר אז למדנו שמדובר בחוכמת הלב של המילים, שירה שביקשה לגעת ברקמה התת-קרקעית של הדברים, של התופעות, והרי לנו טעימה בקצה המזלג: אחֲרי הגֶשֶם אור חושֵׂף נְשָמה פנימִית של עֵץ קדוּם כתבתי בשעתו על 'אחרי הגשם' וניסיתי להבין כיצד מצליחים שיריו העדינים לשרטט בקווים דקים מצבים מורכבים: הלכי נפש, מצבי רוח, תמונות רגש. ועתה לפנינו חגיגה - ספר שירים חדש, מבחר מעשור של כתיבה - 'אוצר את הזמן' - מעט המכיל את המרובה. שיריו החדשים של דותן מנגנים במיתר קסום מצבי הוויה, מצבי צבירה. שברי המילים מטפטפים לנו שברירי הגות בפואטיקה שחודרת ללב. קחו לדוגמה את השיר הראשון - חָכְמָה: הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ בֶּן כַּמָּה הוּא הָהָר? הַאִם אַתְּ יוֹדַעַת בַּת כַּמָּה הִיא חָכְמַת הָהָר? הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה צָעִיר אַתָּה? השאלות של המשורר לוקחות אותנו אל המעמקים. לכאורה שאלות קטנות, אבל הלב מבין, שזו הדרך להגיע להבנה גדולה, לתת משמעות גדולה לטבע, לעולם ומלואו. בבוא האדם אל הטבע, זו הדרך לקבל אותו - בכמיהה, בענווה. שירת דותן קיבלה עליה לאצור את הזמן, יש בה צעידה על בהונות בבואה לתרגם את הדרת הטבע, את החכמה שאוצֵר העולם מדורי דורות. אכן אנו מגלים משיר לשיר שהמשורר נמצא בדברים הקטנים. אנו ניצבים מול תמונת חלקיקי טבע, והעוצמה שמעבר לתמונה מבקעת הכול. 'חכמת ההר' בשיר 'חוכמה' מתחברת ל'חוכמת הדרך הנשגבת' בשיר 'אמת'. ויש גם תובנות שפורצות מן הים הגדול. השיר 'גלים': מַבִּיט בַּיָּם כָּל גַּל מְיֻחָד כַּמָּה גַּלִּים בַּיָּם? דרכו של המשורר לתאר לנו פיסות טבע, חלקיקי הוויה - ומשיר לשיר קולו הפנימי אומר לנו: לעולם לא תוכלו להגיע לרגע שהשורה שלי תוכל להכיל את כל ההוויה. לכל גל כשלעצמו יש עולם משלו. זו השתחוויה לטבע: האם נוכל להכיל את גלי הים. מי חכם ויפנים בתוכו 'כמה גלים בים'? לרגע מהדהד הפסוק מתהילים - 'מה אנוש כי תזכרנו'. עוצמת הגלים, חוכמת הים - הכל סביבנו. מוטיב המים לגווניו מפליא להציף אותנו, רחש 'מֵי המפָל' בעמוד 194. וראו נא כיצד אותו גלים נשברים הופכים להיות השתברות של שירים בעמוד 58: נֶפֶשׁ עִם שַׁחַר הָלַכְתִּי אֶל הַיָּם לְהַרְגִּיעַ זַעֲקַת נַפְשִׁי וְהַיָּם שָׁלַח אֵלַי שִׁירִים שִׁיר אַחַר שִׁיר >B< השירה היא אמנות להתמלא מחדש >qB< החיים הם כתיבה, הם שליחות, הם הליכה ללא קץ. השיר 'אמת', עמוד 40, מוכיח לנו, שהדיבור הפואטי יודע לחשוף שליחות מעבר להתרחשות הפנימית בטבע. הָהָר שְׁלִיחוּת שָׁמַיִם הַטִּפּוּס דֶּרֶךְ הַלֵּב הַיְּרִידָה לִהְיוֹת רֵיק וְקַל לְהִתְמַלֵּא מֵחָדָשׁ אֲוִיר עֶלְיוֹן חָכְמַת הַדֶּרֶךְ הַנִּשְׂגֶּבֶת חיים דותן נוגע בחוויות קטנות והן מטלטלות. במסעו הוא מבקש לטפס, לרדת, לנשום אוויר - זו הדרך לחבר בין השברירים האלה זו ההתמלאות פנימית, קטעי עולם וקרעי הוויה לוקחים אותנו אל ההרמוניה. המרדף הפואטי מגלה לנו: נשמת העולם מבקשת להתגלות, והמשורר נוגע ורוטט בקצב הנשימה: השיר 'ממהר' מגלה את החרדה, שמא השיר לא יספיק לגעת ביופי החולף. אֶל הָעֵט הַנְּיָר הָעִפָּרוֹן מְמַהֵר שֶׁמָּא הַשִּׁיר בַּחֲטָף יְאַחֵר וְהָיָה לֹא הָיָה עמוד 52. לְרגע שָבו אליי הרהוריהָ הנוגים של המשוררת רחל - 'ואולי לא היו הדברים מעולם'. המשורר דותן נכאב מן החרדה, שמא היופי הזה שכֹּה מקסים אותנו, לפתע יישאר בבחינת 'והיה לא היה'. המשורר נאחז בשפה, והכוח שלה נותן עוצמה לטבע שהוא מביע, השירה משמעה - התקפות של ההבעה. המשורר לא יוותר עליה. יש שירים שמבטאים את התחושה, השירה היא מראה לעולם. הכל משתקף בה. כך השיר 'בוקר נפלא' בעמוד 92. בְּהַגִּיעֵךְ עִם שַׁחַר אֶל הַמַּרְאָה בְּהַבִּיטֵךְ אֶל בָּבוּאָתֵךְ הַנִּשְׁקֶפֶת חַיְּכִי חַבְּקִי אֶהֱבִי אֶת יְפִי פָּנַיִךְ נַפְשֵׁךְ לִבֵּךְ אֵיזֶה בֹּקֶר נִפְלָא זו דרך המשורר להתקרב אל רוח האדם בתוך העולם. הכל נשקף, והנפש חייבת להתקרב אל נשמת הדברים, לחייך, לחבק, לאהוב - ההתקרבות הזאת לעולם לא תגיע אל קיצה. היכולת להכיל את הכל - מעניקה את החיבור, הבוקר הנפלא הוא מבע של רוח האדם. כוחו להפנים את המראות ולגלות בו-זמנית את נפש ההתבוננות - 'את יפי פנייך, נפשך, ליבך'.

האמת מעבר להשתקפות

מחרוזת שירים על 'המראָה' מבקשים לצלול פנימה, לחפש מהות בתוך ההשתקפות - דוגמה מובהקת בשיר 'מַרְאָה לֹא בּוֹכָה': מַרְאוֹת לֹא בּוֹכוֹת אֲבָל הֵן מַרְגִּישׁוֹת עַצְבוּת הפרטים הקטנים בטבע הם ישויות האוצְרות בתוכן עוצמה, כוחות פנימיים של איתני טבע אחרים. כך בשיר 'ליטוף' בעמוד 202: מִבַּעַד לְמַעֲבֵה הַבַּמְבּוּק הַיָּרֵחַ הַמְּחַיֵּךְ מְלַטֵּף אֶת נִשְׁמַת הַצְּרָצַר שירת עץ הבמבוק תופסת מקום מיוחד - ויש מחרוזת שלמה בעמודים 198 עד 210. נשמת העץ נוגעת בזמן ההוויה - הנה לנו שירו 'אוצֵר את הזמן' - עמוד 140: עוֹמֵד מַבִּיט אֶל הָעֵץ שֶׁמִּמּוּל עוֹמֵד מִסְתַּכֵּל אל נשכח - הטבע, הגזע - אלה כוחות חיים, והמשורר הוא קולו הפנימי של העולם. אם אינו מצליח לבטא את השלמות, הוא מעיד עדויות קטנות, הקוביות תבנינה מתוכן את העולם כולו. הסיפורים חבויים בתוך הפרטים הקטנים. ראינו זאת גם בספר שיריו הקודם 'אחרי הגשם' בשיר הנפלא הזה: 'גֶזע עֵץ קדוּם הרשֵה לקליפותֶיך לגלוֹת סיפּורי יַער עַתיקִים'. דרך פנימיות העץ - הוא לומד להביט בעוצמת הזמן - וכך מסתיים השיר לאחר כמה בתים: 'הַזמַן משַחֵק אני מבִּיט בזמַן הנָמוֹג בדמָמָה'. עמוד 140. גם העוצמה נמוגה בדממה. שירת העצים, שירת העשבים, המנגינה לא נגמרת.

שירת העצים - החיפוש אחר מנגינת הבריאה

בספר זה - 'אחרי הגשם' - גילינו את הליריקה הפסטורלית הזאת. הנה שיר שלא יכול היה שלא לטלטל אותנו: אחֲרי הגֶשֶם אוֹר חוֹשף נשָמה פנימִית של עֵץ קדוּם כבר אז חשנו: לדותן דיאלוג עם הטבע, עם העץ העתיק, ודרכו הוא שואף לגעת בנשמתו הפנימית. מגע הגשם אינו רק תמורה פיזית, מדובר במצב של השתנות רוחנית. "אחרי הגשם" מעניק לנו תחושה של זמן שהתחלף, תהליכים פנימיים שקרו בטבע ובנו. שילוב הטבע והרגש, שילוב המקום והתוך הפנימי. שירת דותן יודעת לסחוף אותנו להיספג בעולם מיוחד במינו. משורר הדברים הקטנים צולל לשורש ההוויה, הגלים, המפָּלים, הסיפורים בתוך הגזעים, מקור המים, מקור התחושות. זה כוחה של שירה מתבוננת. השורות שדותן דולה מתוך היקום תהיינה למבע רוטט, לתרגום מסתורי של פנימיות העולם. כל גל הוא סיפור, כל גל נושא מזכרת, כמאמר השיר של חיים חפר. לפנינו רומן פואטי, שמתאר את נפלאות הבריאה. אנו חשים שהחומר והרוח חד הם. והיטב שבה אלינו המסה היפה של ביאליק על 'הגילוי והכיסוי בלשון'. הדרך שבּה המשורר מחבק את הטבע ואת רחש החיים בעולם: למדנו מן המסה, שהשירה נאבקת ונלבטת בין שני הכוחות האלה, עד כמה השפה מכסה יותר משהיא מגלה. המשורר משתחווה מול החיים השוקקים בבריאה, וכך הוא כותב כשותה ממעיין התהילים: כָּל שְׁנִיָּה דַּקָּה כָּל דַּקָּה שָׁעָה כָּל שָׁעָה יוֹם כָּל אוֹת מִלָּה כָּל מִלָּה מִשְׁפָּט כָּל מִשְׁפָּט פֶּרֶק בְּסֵפֶר הַהֲוָיָה הַשְּׁלֵמָה חַיֵּי הָאָדָם הַבְּרִיאָה עמוד 168. הרי לנו עוד פרק משירת ספר הספרים! המשורר מבקש לשאוב יופי מן הנראה ומן הלא נראה: זו דרכו ללקט את האוצרות הקוסמיים, להפנים את אוצרות הזמן. רק כך יוכל השיר לגעת בנשמה. יש למְקור התחושות הזה ניגון של ימי קדם, צליל מרחף של נפש הבריאה. מה פלא, שרוח המשורר חוצָה זמנים, והנפש הקוראת נרעדת, מתרפקת על השורה הזו ששבה אלינו מראשית היקום: 'ואֲני צֵל הרוּח המרַחֶפת על פְּני המַים'. עמוד 84.

התבוננות אין קץ

השירה של דותן היא מסע אינסופי, ערגה לאסוף בצימאון את כל חלקיקי היקום. אין הוא מבקש להלך בגדולות, כל בקשתו היא ללקט רסיסי שירה. נקודות מוצא שונות. המשורר ספק נוגע בשָלם, כל כוחו הוא בּמתן מבּע לדברים הקטנים - גזע העץ, הצרצר, האגם - דרכם הוא מגלה איתני טבע: שמַים, גלים, חֲליל הרוּח. הנפש הזוכָה להתעלוּת שומעת את 'שיר חיינו', קוראת ב'ספר החיים'. מתחברת ל'רֶחם נֶצח היקוּם' - עמוד 138. כוחה של הכתיבה הרוטטת הזו בַּיכולת לראות אחרת: 'לְלֹא קֵץ מִתבּונֵן'. חייו הפואטיים יונקים מהתלהבות וסקרנות - וראו נא השיר בעמוד 42. להם הוא קורא 'המוֹרים של חַיי'. כך בשירו בעמוד 208. הבדידות העמוקה מגלה אמיתות, ואם בדרמה היוונית זכינו במקהלה - כאן למשורר יש פמליה מיוחדת: 'לְבד עִם צרְצְרי הלַיל' - עמוד 188. כאילו לפנינו הנביא ולצידו בני הנביאים. המוזיקה של הטבע רודפת אחר השירים, ויש ניגון שאינו מניח למשורר, הוא מבקש את נשמת הצרצר המנגן. 'נשמת הצרצר' אינה חדלה לפעם בספר השירה הזה 'אוצר את הזמן' - אלה טפטופים מן האוצָר הגדול. 'לַילָה מַזְמִין צרְצָרים שזוּרִים בְּמֵי המפָּל'. עמוד 194. מוטיב הצרצר מתנגן בספר הזה כ'אני פנימי' - ואנו נזכרים בשירו של ביאליק - 'שירתי': 'הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? - בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי, צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים'. הצרצר הוא מעין קול פנימי, וכאשר המשורר חש את עוצמת השתיקה, ביאליק מתמלא כוחות משירת הצרצר: 'וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה, וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי - וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה'. ההתנגנות הזו מֵעבר לעולם, אינה עוזבת את נפש המשורר דותן, כך בשירו 'זמן הוא צרצר', עמוד 110: זְמַן הוּא זְמַן עַכְשָׁו הוּא עַכְשָׁו צְרָצַר הוּא עַכְשָׁו הָעַכְשָׁו הוּא צְרָצַר'. אנו חשים את הכמיהה של המשורר למצוא את החוט שיחזיק את כל החלקיקים, שיחבר את כל החרוזים. כמי ששואף לאצור את הזמן הוא מלקט פנינים מן היקום ומנסה למצוא מֵעבר לפיסות העולם את האמת האחת. כך נמצא בשירים אחרים באותה מחרוזת אמירות שהן הגות קוסמית, הגות שמחברת פיסות: זמן הוא מים - עמוד 108, עכשיו החיים - עמוד 106. זְמַן הוּא זְמַן עַכְשָׁו הוּא עַכְשָׁו מַיִם הֵם הָעַכְשָׁו הָעַכְשָׁו הוּא מַיִם

הרגע הנצחי של היקום

אי היכולת לגעת בחוויה האינסופית עד קיצה לוקחת את המשורר, המשתוקק לאצור את הזמן - לאסוף את שברירי העכשיו ולקפּוא באותו הווה נצחי. השיר 'עכשיו' בעמוד 124 מבטא זאת - וקושר את חווית העונג בדמותה של האהובה: 'אֲנחְנוּ כּל כּך רחוֹקִים אֲבל עַכשָיו מרְגיש שֶאַת כָּאן'. התחושה שזכה להגיע אל הזמן הבלתי מושג, הוא דבק בעכשיו הזה, יש בו יסוד אינסופי: 'פָּשוּט חַי את העַכשָיו' ובסוף השיר: 'העכשיו הוא הדרך'. גם חוויות שיש בהן הפנמה של הזמן העתיק מובילות לאותה אמת, כך בשירו 'זמן המדבר': זְמַן הַמִּדְבָּר חוֹזֵר מִיּוֹמַיִם אֲחֵרִים מִן הַמִּדְבָּר עַתִּיק הַחַיִּים הווית המדבר יוצרת מעין 'חורים שחורים' - שתיקות בתוך הישימון, בתוך האינות. בתוך הריק הגדול יש ממדים אחרים לזמן. הַזְּמַן לֹא קַיָּם אֵינוּת הַזְּמַן הַלְלוּ יָהּ לִחְיוֹת אֶת הַהוֹוֶה לִחְיוֹת אֶת הָרֶגַע לַחֲווֹת לֵדַת כָּל שְׁנִיָּה דַּקָּה שָׁעָה יוֹם לַיְלָה פָּשׁוּט לִהְיוֹת דורות על דורות, שלשלת של זמנים - הכל נאֱצר בכמוּסה פלאית אחת, ברגע נצחי: מַסָּע אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים הָרִים שֶׁל בְּדִידוּת לְהַגִּיעַ שַׁלְוָה רֵיקוּת רֶגַע נִצְחִי אֶחָד מה פלא שהתובנה העמוקה הזו מובילה את השיר 'זמן הוא זמן' למסקנה הרוחנית הנעלה: לְהִתְחַבֵּר לְחַיֵּי הָרֶגַע לְהִתְחַבֵּר לַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים

שירת תהילים שבה - היא כאן

הקוראים מקשיבים, כורעים ברך מול ההוויה הנפעמת, והפסוקים העתיקים לובשים חיים. הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ עֹטֶה-אוֹר, כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו: שירת תהילים כה נשגבת - והאמת זוהרת מתוכה: הנה לפנינו מבע של רוח האדם, שברירי הזמן האם המחברים את הכל לרגע נצחי - הפירורים של היש הם הדרך להבעתו. פניני קסם שיובילו ליצירת הזמן האמיתי. המשורר תוהה בין נצח לבין עכשיו, בין העבר המשתקף במדבר העתיק, לבין נשמת הדברים הממשיכה לפכות בכל רגע, זורמת, חיה בכל גל מגלי הים. התדהמה הזו היא השולטת בדפי הספר הקסום הזה, כמו מבקשת לתת מרגוע לילד שלא חדל להיות ילד, המשורר שחיכה אבל עדיין לא קיבל תשובה. וכך הוא שואל בתוגתו - עמוד 72: 'שאֵלה': הַאִם שָׁנִים חוֹלְפוֹת זִכְרוֹנוֹת הֵן אוֹ חַיֵּי הָעַכְשָׁו הלב חש, הכל ישוב אל הגעגועים, אל החלום, אל החיים. כך שירו של דותן בגב הכריכה ובעמוד 70. השיר 'תפילה': מִי יִתֵּן וְהַחֲלוֹם שֶׁלָּנוּ יִהְיֶה שִׁיר חַיֵּינוּ