האחים התאומים, המשוררים הרצל ובלפור חקק עלו מעירק, היא בבל, בעליה הגדולה ב-1950 כשהם בני שנתיים עם ההורים, הסבים והסבתות ומשפחתם, מהם צאצאי רבנים נחשבים ודיינים מהעיר בגדד, בירת עירק, והוטלו ישר למעברות בהן הצטופפו העולים - תוך ניסיון עיקש לחינוכם מחדש. התאומים, פי שניים ברוחם, נולדו בתש"ח 1948 כילדי חגיגות העצמאות למדינת ישראל ולאות תודה והזדהות עם המפעל הציוני נשאו העולות התמימות את שמות המייסדים הרצל ובלפור. האחים היו כבר כמעט בני שלושים כשנודע להם לראשונה הסוד המשפחתי על הצער שמאחורי החגיגות - פרעות דמים ורציחת דודיהם, אחי אמם. כך נולדו השירים החשובים המעלים את צפני המשפחה.

הסוד המכונן של שירת התאומים

הסוד המכוונן את שליחותם של האחים הרקום בעובדות מזעזעות ובמיתוסים המשפחתיים כמו סיפורי בריאת העולם וסיפורי נהרות בבל וארם נהריים, סיפורי אברהם אבינו ובניין המקדש בירושלים, גלות נבוכדנצר ועליית עזרא ונחמיה כל אלו מהווים מסד לשירים רבים. כך גם נודע מפי זקני העדה שלחשו באוזן ההורים מקץ שבע שנים לטבח הדודים עם לידתם: "שניים תמורת שניים". התאומים הם התמורה לדודיהם הנרצחים, נורי ואברהם הי"ד בני העשרים ועשרים ושתיים, אחי אמם סעידה - והחשבון עם השמים כאילו תם. יש שילומים. הדודים נרצחו ב'פרהוד'² הידוע, שלפי מוסד "יד ושם" לא נחשב לשואה. זהו בסך-הכל כינוי יהודי לפרעות הערבים בבגדד, משולהבי התעמולה הנאצית בחג השבועות תש"א [1941]. ³ באביב השנה הזאת יצאו ספריהם החדשים של המשוררים הפוריים בכותרות מתריסות כשכל אחד מהם העניק לספרו המיוחד שם חידתי וסמלי. הרצל אלדד חקק. ובלפור מידד חקק: כך הם חתומים על ספריהם. הם האחים 'המתנבאים במחנה' ואינם יכולים לכבוש נבואתם ואינם חדלים לשיר: "משה אמת ותורתו אמת והן בדאים"⁴. שירי התאומים גואלים את רצף השירה והסיפור של עם ישראל לדורותיו בדרך האפוס הלאומי המצורף ממכלול שירתם⁵ גם כמיתוס אישי השזור בהיסטוריה ובתנ"ך והמחולל אותו מחדש, כאשר שאלות היסוד: מהי מילה ומהי שירה ושפה ונבואה משוקעות ביצירות.

מתוך: אורים ותומים ותאומים/ בלפור חקק

"תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ בִּגְזֵרַת אוּרִים וְתֻמִּים. נִגְזַר עֲלֵיהֶם מִלֵּדָתָם לִהְיוֹת מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה, מְשׁוֹרְרִים בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים וְהַצֹּפֶן הַתָּם כּוֹתְבִים הֵם, מְאִירִים הַדְּבָרִים נוֹתְנִים שִׁירִים אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט. שְׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם אָרוֹן, כַּפֹּרֶת וּכְרוּבִים מִכָּל צַד".... (מתוך: סולם הכלים השבורים, 50) תפיסת העצמי, האישי והלאומי, שחזורו, הבנייתו בזיהוי ויצירת שליחות אובססיבית. המשפחה, הקהילה והעדה היהודית הבבלית הנעה במעגלי ההיסטוריה מאז ארם נהריים והבחירה באברהם וכל פרשות בבל. לנוכח הגלות והגאולה, לנוכח מזמור קכ"ז בתהלים הפותח במלים "על נהרות בבל" בוקעת השאלה בפרט בשיריו של הרצל חקק: מהי השירה ומהי שליחות השירה, מהי שפת אמת ומהי שפת שקר ולשון רמייה. עם שאלות היסוד הללו מתמודדת שירת הרצל ובלפור חקק, כשכל אחד מהם יוצר בתוך התהליך של התהוות השיר ממדים מלוטשים, הן באופן עיוני והן בדרך חווייתית, בטכניקות פואטיות מרתקות הנשענות על תבניות מזרחיות של פסוקים או בשורות [סוּרוֹת בקוּראן בטעמים בלחן המנוגן במסגדים]. שפתם מבוססת על שיבוצים ממשבצות זהב לבושם. התכתבויות והדהודים עד קצה הזמנים ואחרית הימים. ציטוט משיר של הרצל - תחיית דמותו של דניאל, הגיבור המקראי: ‌‌אוֹר שְׁלִיחוּת. בָּקַע רָקִיעַ, זֹהַר חַלּוֹנוֹת. מָתַי יָקוּם הָאִישׁ, מָתַי יִלְמַד לִפְנוֹת: לָלֶכֶת אַחַר הַגַּעְגּוּעַ, הַזִּכְרוֹנוֹת. צָפָה וְשָׁר זְמָן נִסְתָּר, מִלַּת צֹפֶן. מֵעַתִּיק יוֹמִין, מֵעֵבֶר לָאֹפֶק. כְּפֶשַׂע מִן הַמִּלִּים הַקְּדוֹשׁוֹת. כּוֹתֵב דּוֹרוֹת. קוֹרֵא קֵץ הַפְּלָאוֹת. השיר שלא שרו, עמוד 35. קראתי את ספריהם בהתרגשות רבה פעמים אחדות. כל קריאה נוספת יוצרת חישוף של שכבות על גבי שכבות. כספרי הקודש, מדרשים ואגדות, סיפורי חסידות וקבלה. הספרות העברית והישראלית וכלל היקף הלשון זכו לתחיית העצמות היבשות, שבו להיות בעלי ערך אין שני. לפעמים חולין על טהרת הקודש. ולפעמים קודש שבקודש. תופעת הרצל ובלפור חקק שונה מסיפורי האחים הנלחמים זה בזה במיתולוגיות, ולהבדיל בתנ"ך מבראשית פרשת זוגות האחים כמו קין והבל וכל צמדי הניגודים - ואף כאן במדינת ישראל של היום. מלחמות ירושה של "בני האלים" הפריווילגים ביהודים נושאי המסורת. תחרות על שלטון ובכורה ונבחרות. אך לעומת כל העולם, האחים הרצל ובלפור פועלים בתואם ובאהבה על-אף השונות המובהקת - והיה הבניין אחד. הם מהווים ביחד שתי כותרות תימורות לעמודי המקדש יכין ובועז, כותרות ממקדש יחזקאל הנביא מבבל ומגנזי הנגינה והשירה של שירת הלווים. העמודים הללו עתירי נפץ, נסמכים ליסודות 'הבית' שנטהר באוהל המעברה כאוהל המשכן. ואולי כל זה רק 'רעיון רוח'. אנו חוזרים וקוראים על נוכחות הקדושה באוהלי מעברה, כמו באוהל מועד. כשפוקד גשם את אוהלי המעברה, מתאר זאת בלפור חקק: וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל הַמַּעְבָּרָה כְּבוֹא נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עָמְדוּ הוֹרַי בֵּינֵיהֶם. רָחַץ הַגֶּשֶׁם אֶת רֹאשִׁי וְגַם אֶת רַגְלֵיהֶם. (סולם הכלים השבורים, 107) בין השיטין של שירת האחים ניתן לשמוע בקלות את לחש הכספית הרועמת, החל מן הכותרות לספרי התאומים, כמו דומות ופרובוקטיביות גם אצל עגנון: 'השיר אשר הושר' - המתמודד אם אי-מיצוי המהות הברסלבית המובטחת, המשיחיות והגאולה, שמא האסון ישיגנו קודם, נכתב בתקופת השואה 1940 והכותרת של בלפור חקק היא כמו 'היכל הכלים השבורים' של דוד שחר, שמונה כרכי סיפור מבוססי קבלה מסחרית קומית, הנלמדת ונרכשת בסלון של בתי המדרש האקדמאיים בצנטריפוגות התרבות, המתיכה את כל מילותיה החלולות להרף עין של אור נחשך. כל אדם עובר ביער הסמלים, מהדהד הצלילים. זה אל זה קרא ואמר. כך בשירו המפורסם של שארל בודלר בשירו 'התאומים' [ההדהודים המתכתבים] "לה קרוספונדנס', שיר 'ההדהודים' מ'פרחי הרע'. השיר זכה לתרגומים מצוינים אחדים לעברית כמו של זיוה שמיר וכך מצאנו את הפוזיציה הזאת אצל אצ"ג ואצל אלתרמן וכמובן אצל ביאליק בשירתו "הבריכה" בה נבראים יקומים מקבילים - השתקפויות ורפלקסיות בלשון המראות. הרצל חקק פותח את שירו 'פנים אמיתיות' בתקווה שהסודות הכמוסים ישובו להפעים את הלבבות. לתת לזהות האמיתית להשתקף במציאות:

הנוּכל להחיות פנים אמִיתיות

‌‌תִפְאֶרֶת הַתְּמוּנָה שֶׁל הַדּוֹר. כִּי עֵדִים. יְבַכּוּ חַיִּים. אָבְדַן רוּחַ כִּבְגָדִים נִבְגָּדִים. מָה מְלֵאִים, מָה רֵיקִים, הֲיֵשׁ תַּצְרֵף לְכָל הַחֲלָקִים. רָז לְהָבִין וְאָז לִהְיוֹת. מָה הַפָּנִים הָאֲמִתִּיּוֹת. הַמִּסְגֶּרֶת רוֹעֲדָהּ. נִכְתֶּבֶת הַדֶּרֶךְ וְעוֹדָהּ. הַתְּמוּנָה עֲמוּמָה. חֶדְוָתָהּ תִּיבַשׁ. אֵינָהּ עוֹנָה. מָה נִירַשׁ. מָה בָּה פָּרָשָׁה פְּתוּחָה, מָה סְתוּמָה. השיר שלא שרו, עמוד 12. אצל הרצל ובלפור חקק ישנה תוספת חשובה מתוך החיים הכפולים במחתרת. דרכי הסמל והמיתוס נוצָרים דרך זיכרונות הצירופים התרבותיים, המילים וחוויות המשפחה והעדה ולא כחוויות טבע כמו אצל שרל בודלר. כל מילה היא הדהוד, התכתבות והעצמה של זיכרון חי. כל אחד מהאחים הוא עני ובן המלך. אמת ביולוגית חקוקה ומוכחת, כמו ניסוי מרצון בתאומים שחצו גם את מחנות הריכוז - ניסוי הנמשך עשרות שנים בלידת זוגות ספרי שירה, המותכים ביצירה ביחד ולחוד ושאת כולה חורץ השבר המהותי של השירה העברית מלידתה. כמו שלמדנו אצל ב. קורצווייל נגד כל העולם. 'ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה': לדעתו, סִפרותנו היא חילונית ומהווה מהפכה טוטאלית לעולם היהודי האותנטי שהיה ספוג אמונה וקדושה. זהו שבר שלא יוכל לתקון וחסרון שלא יוכל להימנות. כך מתקופת ההשכלה במאה ה-18 שהיא שבר ומהפכה ולא הֶמשך של הוויית שונוּת היהודים. ההיסטוריה, הלשון העברית והלאומיות.⁶

שמירה על הרציפות היהודית ועל הייחוד התרבותי

אצל הרצל ובלפור הכל פועל הפוך. תאומים כמו התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי. לדוגמה קראו השיר הנפלא של בלפור: "יידישע מלוכה". סבא יצחק במעברה משמש רב המעברה, ומגיע אליו יהודי דובר יידיש. הם מנהלים ביניהם שיח של פסוקים: רָאָה אֶת עֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת שֶׁל סַבָּא וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּשָׂפָה 'יְהוּדִית'. סָבִי לֹא הֵבִין יִידִישׁ אָהַב תּוֹרָה וְשִׁירָה וְהֵם דִּבְּרוּ בִּשְׂפַת הַהַפְטָרָה. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, אָמַר סַבָּא נִשְׁעָן עַל כִּסְּאוֹ, עַל הַכַּר מֵאֲנָה הִנָּחֵם, עָנָה הָאִישׁ הַיָּקָר. מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, אָמַר. וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, עָנָה. וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, אָמַר בְּמַנְגִּינָה בְּתוֹךְ צְרִיף הָעֵץ וְקוֹלוֹ מָלֵא עוֹלָם. עָנָה הָאִישׁ: וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם. (מתוך: סולם הכלים השבורים, 125) השיר מתאר את החיבור של כל העליות מכל תפוצות הגולה בתוך המעברה. שם נוצר קיבוץ הגלויות, שם גם מבינים העולים זה את שפתו של זה בשפת חזון הנביאים. הסיום של השיר "יידישע מלוכה" מתאר את השיח בין העולה האשכנזי ובין סבא יצחק: רָצָה סָבִי עוֹד פְּסוּקִים לְהַגִּיד. לָחַץ יָדוֹ וְאָמַר: מְדִינָה יְהוּדִית. הָאִישׁ דָּמַע וְלֹא בָּכָה: אַ יִידִישֶׁע מְלוּכָה. סַבָּא סִפֵּר לָנוּ וְקוֹלוֹ רָעַד: אֶת הַיִּידִישׁ הַזֹּאת הֵבַנְתִּי מִיָּד. (סולם הכלים השבורים, 125) אומנם שם בעירק בלל ה' את שפתם, פרי ספיחת העליות הציוניות והעליות וההגירות הלא ציוניות לתהומות הישראליות. "פיסח והרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו הנה" - ירמיהו ל"א, ז'. הנה תהליכים החזקים מכל ביטוי יהודי מילולי או טקסטואלי אחר מלבד שאלות ותשובות ופסקי הלכה ודרשות ולימוד תורה בהתמדה של ישיבות בבל בירושלים עד היום הזה. הרצל ובלפור חקק, האחים התאומים הם תופעה ייחודית חידתית המתלווה לשירה העברית-הישראלית ומהווה לה מטען ומצבר בלתי נדלים זה עשרות שנים - ולמעשה פוטנציאל של תיבת נוח, ספינת הצלה הפועלת כצוללת מתחת למים. כך בדורות בהם השירה העברית 'התעלתה' לפזמונאות ולזמרי קסֶטות, לאירוויזיון 'חד קרן' ונהייתה בעיקרה ישראלית קוסמופוליטית. העברית כאילו איבדה את זיקתה למקורותיה. לא רק כערימת ציטוטים המלאה בתנ"ך, הדהודים בדרך כלל ריקים כמו מליצות של שפה מתה המכונים אינטר-טקסטואליות; 'ארמזים', 'רמזים' ושאר כינויים מבלי יכולת לזהות ולצטט ללא google להיות בר אוריין אמיתי, שהוא כספוג ומשמרת ולשקול בשכל ובלב. הרצל ובלפור חקק צומחים מתוך הרצף של התרבות היהודית לדורותיה: האחים, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, מבלי להתייחס לשנות ההדרה הראשונות, כפי שהתייחס אליהם הממסד הספרותי כקוריוז שלא ראוי להימנות על קהל אגודת הסופרים העבריים, לרבות בעתירה לבג"ץ שהוגשה על ידם כאילו הם מטרד המנסה להסתנן כיתוש טורדן למשתה בלשאצר. אבל האחים כיוסף יצאו מן הבור זכו להכרה ציבורית רחבה, לפרסים ספרותיים חשובים וגם למעמד כראשי אגודת הסופרים בזה אחר זה, משך שנים ארוכות למבקרים טובים ולחוקרים. הממסד הספרותי יצר הדרה בשל השונות שלהם ושל שירתם, אך הם זכו לפרס השירה של אגף תרבות יהודית וגם לפרס על מפעל חיים של קרן אח"י: המחסום נשבר.

שירה שמאתגרת את המציאות

אבל הספרות הזאת עצמה, השירה שלהם, המציאות ככל שהיא אינה כספית נוזלית - אין מי שיקשיב לה ממש מעבר למחוות האשמה וההכרה בחשיבותה ובייחודה. כל זאת מפני ששירה בכללה וספרות "זה כבר לא בבגרות" וגם לא תנ"ך לפעמים. שירה נוכחת בהתמדה בלשונה ובאתגר שהיא מאתגרת את כל המציאות "הציונית", העכשווית או הקודמת. כמו כל בן מעברה שנשבר מחמת ההתנשאות של אלו שהמדינה שייכת להם. ולא ברור, האם יש לה ואם יכולים להיות לה קוראים אמִיתיים המשננים שירים. הצמאים לשירה הזאת, המתמקדים ברעיון החותר נגד עצמו. קידוש חולין ההוויה ומאבק בהעדר, באינות [בחוסר המלא]. מה שבוקע ומתפרץ בשירת האחים הוא שבר שלא יוכל להירפא. מתחת לזיקוקין שכבר נאסרו מחמת הלומי הקרב. זה השבר הטקטוני שחשף ברוך קורצווייל בספרותנו החדשה ואבישי בן חיים הטוען כי כל השסע מתמצה באשכנזים [ישראל הראשונה] נגד הספרדים [ישראל השנייה] או כל מי שנחשב ל'אחר': המאבק היהודי על כל חליפותיו מאז יוסף ואחיו הוא לחלוטין אחד ומשותף בסגנונות שונים. השירה אינה נטהרת באינסוף הציטוטים המדוקלמים של אלתרמן אצ"ג, עמיחי, וכל פראזה שירית רווחת, נתן יונתן או נעמי שמר. מתוך כל הצנטריפוגה של המלל שפלטה הספרות העברית לאחר שנסחפה למוחם הקודח של המשוררים אשר בתוך עמם הם יושבים אכן בוקעת ההכרה, כי השיר האמִתי עדיין לא הושר מעולם ואולי גם לא יושר.

השיר שלא הושר מעולם מתנגן עכשיו

בספרו של הרצל חקק "השיר שלא הושר מעולם" מופיעה פואמה רחבת היקף הנושאת אותו שם: הרצל משדר את שיריו בפולסים, בגלים קצרים. בצרורות. ובלפור בסף כאב עמוק ובהם הצפנים החתרניים המוצדקים. אנו בגלות ארץ ישראל. בגלות המתחזה לציונית. נמצאים באיזו כיתה בבית הספר העממי של שנות החמישים עם מורים מסורים וכוונות טובות גדושי שירת התחייה, אבל היא נתקלת בקיר אטום: כמו משוררי שנות החמישים והשישים, משוררי חבורת 'לקראת' ומשוררי הפלמ"ח והאנטי פלמ"ח - משוררי 'האני העני' המורדים באלתרמן ובשלונסקי שמרד בביאליק. כל הוויכוח האדיפלי המוכר הזה האחים ספוגים בו אבל מה שיש להם להגיד באמת לא יצליח לעולם אם לא יתגברו על השירה הזאת. השירה של התאומים היא על הסוד הזה. מהו הקuרבן ומי הוקרב ומה ישוררו האחים - אנוסים במציאות מציפה ומחרישת אוזניים. האחים עושים עצמם מקשיבים וקולטים ומשתתפים בשיח, אבל ראשם וליבם נמצא במקום אחר. הרצל חקק כותב שירה כואבת על העימות הזה שבין שתי השירות: ציטוט ממחזור השירים 'השיר שלא שר מעולם': "יָדַעְנוּ שֶׁהַכֹּל נִגְמָר" בִּנְהָרָם קָפָא. הַמַּקְהֵלָה הָפְכָה לִגְלִיד, כָּל חֲזוֹנָהּ הֶחְלִיד. אֵיךְ תָּשׁוּב לַמָּוֶת הַזֶּה עַל גֶּשֶׁר חַיֶּיהָ, מָה יִהְיֶה עַל הֶעָבָר עֵת הַמָּטוֹס יְקַבֵּל רְשׁוּת מַעֲבָר. אִמֵּנוּ, וְצֵל נְשָׁמָה שְׁחוֹרָה מוֹחֶקֶת זִכְרָהּ. בֵּין שְׁתֵּי עָרִים, נִים, לֹא מֵיתָרִים. תַּהְפּוּכוֹת שִׁירָה: דָּעַךְ נֵר בְּחַדְרָהּ, עמוד 171. הילדים שלמדו את שירת התחייה בעל פה, חשים, שנְהר הספרות העברית קפא, שאותו מטוס בשירו של ויזלטיר, קיבל רשות מעבר וניצח את השירה האהובה שלהם. שירו של ויזלטיר קרוי 'מקומי בספרות העברית', - שם כתב: על מקומו בספרות 'כמקומו של מטוס שאין לו רשות נחיתה' - והוא מייחל שיעניקו לו 'רשות מעבר'.

שני תרמילאים פואטיים בשדות הספרות העברית

מתבקש לציין מהערכתו של בן ציון יהושע - המופיעה על הכריכה האחורית של "השיר אשר לא שרו מעולם" - הציטטה לקוחה מספרו של בן ציון יהושע, 'ריח של לחם חם' - כרך שני, עמודים 274-284: "כשני תרמילאים פואטיים הם משוטטים בשדות הספרות העברית, הנהירים להם, כדי למצוא פשר לקיומנו ומזור לזהותנו [..] יש במסע התאומים אחר צפונות נפשם של משוררי העבר סוג של מאבק רוחני למלא את חיינו בתוכן, לשדר לנו שיש לזכור. זה מאבק נגד השִכחה". אבל איך אפשר להיאבק נגד השכחה של מישהו, שהנכס הלשוני התרבותי המסורתי והחוויתי לא היה נחלתו מעולם, וכל מה שהוא שמע עליו היו דברי בלע. האם האתגר הזה למצוא מחט בערימת שחת ניתן ליישום מלבד האפולוגטיקה או שאבד סברו. היש או אין סיכוי להחזיר את הספרות העברית למסד שכבותיה ההיסטוריות מלפני ההשכלה והרנסנאס. זהו המאבק נגד השכחה. "כדי למצוא פשר לקיומנו ומזור לזהותנו"... "הסיירת הספרותית של התאומים מנסה לגלות סימני דרך, פירורי לחם, המובילים למרכז הוויה הרוחנית שלנו", בן ציון יהושע, שם. הרצל ובלפור חקק מחפשים את הרצף, את החיבור יחד: כך כותב בלפור חקק: כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין כָּאן סְבִיב הַזִּכָּרוֹן - אָנוּ יוֹשְׁבִים וְנוֹסְעִים נוֹשְׂאִים גַּעְגּוּעִים לֵרָאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים עֲנָנִים מְסֻבִּין סְבִיב שֻׁלְחָנֵנוּ עֲנָנִים שְׁקֵטִים וְעַנְנֵי סְעָרָה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין סְבִיב אוֹתוֹ שֻׁלְחָן כִּי רָצוּ כֻּלָּם אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ בְּשִׁירָה. מתוך: סולם הכלים השבורים, עמוד 11 לפני עשרות שנים עם ייסודה של המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, הזדמנתי לבית מורשת עולי בבל ב'אור יהודה'. מיטב שנות ילדותי ונעוריי חלפו לאורך רחוב ז'בוטינסקי ברמת - גן המוביל דרך מעברת פרדס כץ לצומת גהה ומשם לאוניברסיטה בר-אילן. עדיין היה מרגש להתרשם מעוצמת השינון של הורים שלא פרקו עול המקיימים "ושיננתם לבניך" כחלק מהותי של הת"ת של בית רבן. קול יעקב מול ידי עשו. תלמידי ה'חדרים' מגיל שלוש בכל קהילות ישראל האמִתיות בהן למדו תורה מינקות ועד זקנה. רחמנא לא לימודי ליבה בעי. זוהר ותיקונים ואומרי תהילים. לומדי 'חוק לישראל' על הסדר ומעליהם הלמדנים, תלמידי החכמים החריפים נשואי הפנים, ראשי העדה שהקימו בבבל ישיבות לעשרות מהן אחדות מפורסמות מאוד שבראשן עמדו תלמידי חכמים מופלגים, שבהן לא רק גרסו גמרא בבלית אלא כל הפרד"ס לעומק. כתבי יד, ההדרות, הדיוקים, ספרות הפסקים, השאלות והתשובות וספרי הקבלה יחד עם חריפות ובקיאות וספרי חידושים בכל המקצועות. דמויות ענק כמו הרב עבדאללה סומך⁷, הבן איש חי, כף החיים. הרב פתיה, ובדור שלנו הרבנים הראשיים הראשון לציון: הרב בן ציון עוזיאל, הרב יצחק ניסים, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף ובניו. התרגומים המדוקלמים בבית מורשת יהודי בבל מפי העיוורים בעל פה אינם זהים. עתירי גרסאות ומסורות של מסרנים בעל פה. כמו תרגום ירושלמי, תרגום יונתן או תרגום אונקלוס. גם משיריהם של התאומים חקק אנו למדים שהיו כל ילדותם 'ילדי תהלים' שמגיעים כל שבת בצהריים לקרוא את כל מזמורי תהלים, ולומדים שם מדרשים מרב בית הכנסת בבתי סיידוף בירושלים.

נדבך על הנדבכים הקודמים של התרבות

הרצל חקק מרבה לכתוב או להזכיר בשירתו את דמות 'המעתיק' כסופרי הסת"ם [ספרי תורה, תפילין ומזוזות] תלמידי עזרא הסופר בעל ספר העזרה. זהו ביטוי למסורת של שינון כל התורה שבעל פה עוד מלפני שנחרתה בסלע. כמו בשירת הים, במֵי מרה פרשת בשלח. שירה מלפני מעמד הר סיני. בפרט הרצל חוזר ומזכיר את השפעתו של המורה המחנך מר סגל מכיתה א ועד כיתה ה' על השקעתו בשינון בעל פה של קטעי תנ"ך וספרות בפי תלמידיו ללא לאות אך גם מתוך ידיעת האפשרות שהנדבכים הללו לא יעמדו בשיטפון של התרבות הישראלית. ציטוט משיר של הרצל, שבו הילדים שלמדו את שירת התחייה בעל פה, חשים שהם מחזיקים בעמודי התווך, שהם מופקדים על נכסי העבר: אֵלֶּה לֹא יְלָדִים. הֵם כֹּהֲנִים מַחֲזִיקֵי חוּט, שׁוֹזְרִים פָּרֹכֶת נִקְדֶּשֶׁת בִּתְחוּשַׁת שְׁלִיחוּת. גַּעְגּוּעַ וּדְמָעוֹת, אָבִיב חָדָשׁ שֶׁלֹּא רָאוּ עוֹד. הֲנוּכַל בְּאַהֲבָה לְהָאִיר מָה שֶׁתָּעָה, שֶׁכָּבָה. השיר שלא שרו, עמוד 173. נכון להריץ שירים רבים של המשוררים האחים בשמיעה כמו אומרי תהלים. כל אחד כייחודו וחידושו נעלם וגם אין סוף לאחדותו. לא יחליף האל ולא ימיר דתו. נותן לפוסט - ציוני כרשעתו. ישלח לקץ ימין משיחנו, נעלם וגם אין סוף לאחריתו. התאומים חקק מתחברים בשיריהם אל המשׂואות שהגיעו עד בבל: כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירֵי מִשְׁפָּחָה הִתַּרְתִּי סְפֵקוֹת, אָמַרְתִּי: הֵן הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית אֲבוֹתַי הַקְּבוּרִים בְּבָבֶל עָנוּ: אָמֵן // הַשָּׁמַיִם נִפְקְחוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹף הָאוֹתוֹת וְהַשִּׁיר הָרוֹחֵשׁ. מַשּׂוּאָה הֵאִירָה מִיְּרוּשָׁלַיִם עַד בָּבֶל וְהָיָה הַמְּשׁוֹרֵר הַמְּאוֹתֵת רוֹאֶה בְּשִׁירָיו מְדוּרוֹת אֵשׁ. - - - (בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, 45)