ושוב חרפת ה-6 באוקטובר חוזרת. בכל שבוע נמצאת הסיבה לקדם את הבחירות ולהחליף את הממשלה. אך לא ברפורמה המשפטית אנו עוסקים, אלא במלחמה נגד הנאצים החדשים על גבולותינו. מה משמעותן של בחירות מוקדמות? לוחמים שפעלו כתף אל כתף, יעמדו זה נגד זה בשני מחנות פוליטיים ניצים, ויטיחו ארס והאשמות ממיטב תעמולת הבחירות לתפארת אויבינו ובנות פלשת(נ)ים העולזות לנוכח טיפשות היאהוד. שמעתי מפגינה שלחמה בעזה קוראת בשכנוע מוסרי "לשרוף את הרחובות" כי צריך "לקחת אחריות". איזה חוסר אחריות משווע. התוצאה תהיה הפסקת הלחימה או צמצומה, ומנגד עידוד אויבינו ונטיעת התקווה בהם להחזיק מעמד. זה לא יקרב את השבת בני הערובה. השיח המופקר אצלנו מאשים את רה"מ כאילו אינו רוצה בשחרור החטופים ולכן אינו מגמיש את עמדות ישראל ביחס לדרישות חמאס. נדמה לי שבנושא הזה נתניהו אינו לבד, אלא יש קונצנזוס בקבינט המלחמה. אבל איזו תועבה מוסרית לדבר כך. לב מי לא נכמר על אחינו ואחיותינו הנתונים בשבי חמאס. הוויכוח הוא על הדרך. מהן דרישות חמאס, שישראל אינה מסכימה להן? "בכיר חמאס" מחמד מרדאוי פירט: "הפסקת אש, שיבת העקורים ללא תנאי, נסיגת הצבא, הכנסת סיוע תושבים ושיקום הרצועה". הוא הצהיר: "כל הצעה שלא תכלול את העקרונות הבסיסיים (האלה) אינה הזדמנות אמיתית להשגת עסקה". הבנתם? קבלת הדרישות משמעה כניעת ישראל ותבוסתה, והעמדתה בסכנה קיומית, שכן אויבינו מסביב ילמדו את השיטה ויחקו אותה. שום ממשלה לא תסכים לזה. גם הציבור ברובו המוחלט. לכן, במקום להפגין בעד מטרה בלתי אפשרית ולנצל אותה למאבק פוליטי ולחרחור מלחמת אחים, החובה המוסרית היא לדחוף את הממשלה ולחזק את צה"ל להשלים את המלאכה ברפיח. עם חרב על צווארם, יש סיכוי שסינוואר וחבר פחדניו ייכנעו. או אז, יש סיכוי להשבת בני הערובה. בנפשנו היא! הנה הצעה מעניינת ליישוב סוגיית גיוס אחינו החרדים לצבא ההגנה לישראל: להפוך את פיקוד העורף לחיל חרדי. תחת כנפיו ייכנסו ארגוני ההצלה השונים, זק"א ושלל ארגוני החסד הפועלים בקרב הפצועים והחולים. גם כיתות הכוננות תאוישנה בחיילים חרדים לאחר טירונות בת חודשים אחדים שבהם יוכשרו כרובאים ברמה 07. לאחר מכן אפשר יישלחו לשמור על יישובים ברחבי הארץ. החיל הזה יותאם לתנאי החיים של מתגייסיו, כך שיוכלו לשמור את זהותם ביחד עם הזכות לשרת את המדינה. אני יודע שיש להצעה הזאת סיכוי רב להתקבל בהנהגה החרדית (שמעתי זאת מהם). האם צה"ל ירים את הכפפה? גייסנו 300 אלף לוחמי מילואים ואפילו גדוד אחד לא גויס להסברה. בזמן שכוחותינו כותשים את עזה ולבנון, חזית ההסברה נותרה מחוררת. במקרה הטוב אנחנו עסוקים במגננה במקום לתקוף. אינני מדבר על התקשורת העולמית אלא על קובעי המדיניות בעולם. כדי לחזק ולהרחיב את בסיס הלגיטימציה של ישראל לתקוף ברפיח, צריך לקחת 300 מסבירנים ולהסתער על דעת הקהל בארה"ב. אפשר להכין לכל אחד מהם תוכנית בת כשבוע שבה ייפגשו עם חברי קונגרס וסנטורים, אחד על אחד, עם חומרים מצולמים ומסמכים. יש לכסות את כל בתי הנבחרים בוושינגטון ולאחר מכן להיפגש עם מושלי המדינות השונות וראשי בתי הנבחרים שלהם. נבחרי הציבור הללו ישפיעו על דעת הקהל במדינותיהם, ובעיקר על הממשל. לשם כך לא צריך ניסיון תקשורתי אלא ניסיון בשכנוע ובוויכוח, ולזה רבים וטובים היודעים את המלאכה. מבין ה-300 יהיו עשרות היודעים לקיים ראיונות בטלוויזיה, אחרים שיחזקו את הקהילות היהודיות וכאלה שיגיעו לקמפוסים. ביחס למיליארדים הרבים שישראל מוציאה על המלחמה, נדרשים סכומים זניחים כדי לנצח בחזית ההסברה. עת לעשות. כדי שנזכור שאנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה שבה דור הניצחון מוסר את נפשו למען קיומנו, מצורף הסרטון שהפקנו עם "מגש הכסף" שכתב נתן אלתרמן. הלחן שלי (וגם הביצוע). העיבוד, הנגינה והצילומים: Robert Gilmore המוכשר עד מאוד.