תודה למערכת עיתון הארץ ולעורך המוסף הספרותי, בני ציפר, שנתנו מקום מכובד מאוד בעמוד הראשון של העיתון ביום ג' כ"ג באדר ב' לציון יום מותו של הסופר האהוב עלי סמי מיכאל, שהיה בן 97 במותו. אני מודה לבני ציפר על המלים החמות: "הרומנים שלו נכנסו למחזור הדם של התרבות הישראלית בלי שקיבלו את הגושפנקה של פתיחת השיבר הזה". סמי מיכאל נולד ב-1926 בבגדד בעירק בשם כמאל סלאח מנשה. מאחר שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית, נאלץ לברוח לאירן, כדי להימלט מצו מעצר שהוצא נגדו בעירק, מה שגם חייב אותו לשנות את שמו. מאירן עשה את דרכו לישראל. בשש שנות חייו הראשונות בארץ היה פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית וכתב בעיתונה היומי בשפה הערבית "אל איתאחאד" ובירחון הספרותי "אל ג'דיד". הוא עזב את המפלגה ונפרד מהעיתונות הקומוניסטית, אך לא נפרד ממתן ביטוי ספרותי עז ומרטיט לחוויות הקשות של קיפוח חברתי על בסיס עדתי, שחווה על בשרו כעולה חדש. קיפוח עדתי, שלמרבה הצער, היה באותם הימים בממדים מדאיגים. בשנת 1974 יצא לאור הרומן הראשון של סמי מיכאל בשפה העברית והוא נשא את השם "שווים ושווים יותר". הספר הראשון שלו נשא את זעקת העולים החדשים, בני עדות המזרח, שחיו במעברות בתנאי חיים קשים של חוסר עבודה וחיים באוהלים ובפחונים, שקרסו בימות הגשמים העזים. למרות ההדים החיוביים שהספר עורר, למרבה הכאב, הקיפוח העדתי התעצם. כעבור שנה יצא לאור ספר הילדים "סופה בין הדקלים", ספר שפרש בפנינו את הפעילות המשותפת של בני נוער יהודי וערבי בימי מלחמת העולם השנייה. מרגש היה לקרוא על גילויי האחווה ביניהם, על הרפתקאותיהם וגבורתם. אני "מודה באשמה", שאל הספר הזה מצאתי עצמי חוזר מספר רב של פעמים, כקורא שכמיהותיו לאחווה יהודית-ערבית בוערים בי ובחברתי לחיים 70 שנה. לנושא היהודי הערבי הוא נתן ביטוי מרשים ברומן "חסות", שיצא לאור בשנת 1977, בו הוא מגולל את מערכות היחסים בין יהודים וערבים פעילי שמאל בתקופת האימה, בתקופת החשש לכמישה וכיליון לאומי בימים הקשים והמדממים של מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. על ספרו "ויקטוריה", שיצא לאור בשנת 1993, זיכה המשורר נתן זך את סמי מיכאל בביטוי מרגש של הערכה מכובדת - "מדובר ברומן הטוב ביותר, שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית". בעיתון היומי "חדשות" ב-11 במרס 1993 כתב המשורר נתן זך: "הספר ויקטוריה מאת סמי מיכאל הוא התרומה היפה ביותר שיכלה התרבות הישראלית להרים לכבוד יום האישה הבינלאומי". מדובר בספר, המגולל את סיפור חייה של אישה יהודיה מימי ילדותה ונעוריה התוססים בעירק ועד לימי קשישותה המדדים והדמועים במדינת ישראל. פנינה ספרותית העניק לנו סמי מיכאל בספר, שנשא את השם "חצוצרה בואדי", ספר שעובד למחזה וגם לסרט עלילתי, שזכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל סרטים, שנערך בחיפה. שמחתי לקרוא את פרסומה של הוצאת הספרים "עם עובד ", שנמכרו מאה אלף עותקים של הספר "חצוצרה בואדי". הפרסום הזה בשבילי הוא התשובה ההולמת לפטרוני הספרות העברית, שהתעלמו מסמי מיכאל ובמיוחד מדובר בחוקר גרשון שקד. כאב לי, שהדמויות המובילות בחקר הספרות העברית כמו גרשון שקד קיבעו את סמי מיכאל כסופר הווי עדתי ולא העניקו לו מקום מכובד בקדמת הבמה. אך אני שמח לנוכח עוצמת הפער בין היחס לספריו מצד אותם חוקרי הספרות שזלזלו בו, ובין גלי הערכה והערצה לספריו שחשתי כמורה בבית הספר התיכון אצל תלמידי בשיעורי הספרות ומהתפוצה הנאה של ספריו בחנויות הספרים. מפאת קוצר היריעה העומדת לרשותי אינני מקיף את כל המעשה הספרותי הגדול שיצא מתחת ידיו של סמי מיכאל. אני מבקש לסיים בהבאת מבואה ממאמרו של בני ציפר בעיתון הארץ מיום 1.4.23: "סמי מיכאל הוא כאחד מנושאי דגל המאבק המזרחי. הייתה לו עמדה מיוחדת ומורכבת שלא התאימה לתגיות מוכנות מראש...." צר לי על לכתו של סמי מיכאל, אך הוא השאיר לארון הספרים היהודי נכסים מרגשים ומרטיטים את לבו של כל מי שנוטל ספר שלו לקריאה. כואב לי לקרוא את דבריה של החוקרת והסופרת קציעה עליון - "אין בתולדות פרס ישראל החמצה גדולה יותר מסמי מיכאל. הגשתי את המועמדות שלו מספר רב של פעמים, וכל פעם שהגשתי הייתי בטוחה שהוא יקבל. הלב שלי נשבר...." ("הארץ, מוסף "גלריה" 1.4.23) ואני הקורא הקטן אוהב ספרות, גם אני לבי נשבר.