בזמנו יהודים קראו לאמריקה "די גאלדענע מדינה", מדינת הזהב. לא עוד, הזוהר דהה בינתיים. החודש התפרסם בירחון האמריקני "אטלנטיק" מאמר מכה גלים של פרנקלין פואר (פוייר) שנושאו "סיום תור הזהב של יהודי אמריקה" ושמסביר ש"האנטישמיות מימין ומשמאל מאיימת לשים קץ לתקופה חסרת התקדים של ביטחון אישי ושיגשוג של היהודים האמריקנים, וכן לאורח החיים הליברלי שהוקם בעזרתם". המאמר עומד על הקשר המוטה שבין ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה מזה לגל הגואה של אנטישמיות כתסמין למה שקורה היום באמריקה, מזה. לפני כ-25 שנים נוכחתי במקרה באירוע של הקהילה היהודית בוושינגטון רבתי, אחת הגדולות בארה"ב, ושמעתי את לארי סאמרס, שר האוצר היהודי בממשל קלינטון, אומר: "הגענו למעמד חסר תקדים בכל התחומים, אך כל זה התחיל עם הקמת מדינת-ישראל; אם חס וחלילה יקרה משהו לישראל, נחזור בדיוק למקום שהיינו בו קודם". הזיקה ההדדית הזאת בין גורל מדינת ישראל לגורל יהודי אמריקה אכן עומדת עכשיו במבחן קריטי ורוב היהודים מבינים זאת, להוציא דמויות כמו העיתונאי והמרצה השמאלני פיטר ביינרט שבמאמר ב"ניו-יורק טיימס" הפך את היוצרות בין סיבה לתוצאה לגבי מלחמת עזה והטבח של החמאס לגל האנטישמיות ששוטף את אמריקה, בנוסח ביקורתי שמזכיר את האמירות ש"אם יש אנטישמיות, הרי שהיהודים הביאו זאת על עצמם". ביינרט ושכמותו אינם מבינים או שאינם מודים, ששונאי ישראל אינם מבדילים בין ממשלה ישראלית כזאת או אחרת, מימין או משמאל, אלא שמטרתם היא חיסול עצם קיומה של מדינת ישראל, "מהנהר ועד הים". מי שכן הבין זאת הוא פרנקלין פואר במאמרו ב"אטלנטיק", ועוד לפניו ההיסטוריון הבריטי-יהודי סיימון שאמה שכתב ב-2016 ש"לשמאל יש בעיה עם היהודים"' וכבר לפני למעלה מ-150 שנה הסוציאליסט היהודי גרמני משה הס שראה איך חבריו הסוציאליסטים מתייחסים בבוז ליהודים וקבע שעתיד העם היהודי יובטח רק במדינה ריבונית משלו במולדתו ההיסטורית. בעניין האנטישמיות והאנטי-ציוניות, שהן היינו הך, קיימת זהות בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני ששניהם משתמשים לעיתים באותן הסיסמאות והקריאות הדמגוגיות. מימין, זה חלק מהמחנה הפוליטי שתומך בדונלד טראמפ ומשמאל זה פופוליזם שמציג בהונאה את הציונות ואת מדינת ישראל כגירסה נוספת של הקולוניאליזם ושל רדיפת השחורים באמריקה. האנטישמיות/אנטי-ישראליות של השמאל היא היום המסוכנת יותר מאחר שהיא חלק מהמאבק בחברה האמריקנית שמוצא לעתים פורקן דמגוגי בשנאת יהודים וישראל, אך גם בשל אופיה הממוסד בקרב המפלגה הדמוקרטית בקונגרס, מאישים כמו הסנטור הדמוקרטי קריס וון-הולן ועד לקבוצת חברי בית-הנבחרים ה"פרוגרסיבים" והאנטי-ישראלים ובחלקם האנטישמיים - שהממשל תלוי בקולותיהם - ושל המצביעים הפרו-פלשתינים בבחירות הקרובות. כלומר שהנשיא ביידן מוצא עצמו בהתנגשות בין עמדתו המוסרית והמדינית בתמיכת ישראל לשיקולי בחירות קצרי-מועד, וכפי שנאמר, מישגן חשובה כנראה מרפיח. גם האנטישמיות והאנטי-ישראליות המלווה לעתים באלימות ואיומים באוניברסיטאות היא לא רק תוצאה של המימון הנדיב ממקורות ערביים, בעיקר קאטר, אלא גם של העוינות הלטנטית בקרב סוג מסוים של אינטלקטואלים בשמאל ובימין, בדומה למה ששרר באוניברסיטאות גרמניות בשנות השלושים. גם יוצאי ישראל הרבים שחיים בארה"ב, בין שייקראו "הקהילה הישראלית-אמריקנית" או "יורדים", שנהנו עד כה מהתהילה הישראלית, עלולים לגלות שהאנטישמיות איננה פוסחת גם עליהם. אומנם אנטישמיות איננה תופעה חדשה לגמרי באמריקה וכפי שמתארת זאת רייצ'יל מדו בסיפרה "הקדימון", בשנות השלושים של המאה הקודמת ארגונים פרו-נאציים התנכלו ליהודים ברבדים שונים של החוויה האמריקנית, אך גם האנטישמיות של היום עלולה לסמן מגמה שצריכה להדאיג לא רק את יהודי אמריקה אלא גם את מדינת-ישראל; עבור ישראל יהדות אמריקה הייתה והינה משענת חשובה ורב-ערכית ובשביל יהודי אמריקה הקשר עם ישראל הוא עוגן חשוב להישארותם יהודים. בזמנו היה באמריקה ארגון בשם "המועצה האמריקנית ליהדות" שניהל מלחמת חורמה נגד הציונות אך נעלם אחרי הקמת מדינת ישראל. גם היום יש מספר גופים יהודיים אנטי-ציוניים ואנטי-ישראלים (בנוסף לנטורי קרתא) שפועלים נגד ישראל ומשתפים פעולה עם אויבייה, ואף שהשפעתם אינה רבה, המספר הרב יחסית של הצעירים שפועלים בהם צריך להעסיק את כולנו.