כפר הנוער עיינות שוכן כ-3 ק"מ דרומית מערבית לנס ציונה. הוא הוקם ב-1930 על אדמות קק"ל בתכנונו של האדריכל הנודע רייכרד קאופמן כ"משק פועלות" - חווה להכשרה חקלאית לנשים, ביוזמת עדה פישמן-מימון, פעילה ציונית מבית דתי שעלתה עלתה לארץ מסרביה כחלוצה בשלהי 1912 בגיל 20 לערך. עדה, אחותו של הרב יהודה לייב פישמן מימון, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, עמדה בשנות טרום הקמת המדינה בראש תנועת הפועלות ולאורך השנים נודעה בפעילותה למען שיפור מעמד הנשים ולהבטחת שוויון הזדמנויות וזכויות להן. לימים כיהנה כחברת כנסת מטעם מפא"י . כבר בתחילת שנות ה-20 הגתה עדה פישמן רעיון להקמת "משק פועלות גדול "- חווה להכשרה חקלאית, למאתיים פועלות אשר יוכשרו מדי שנתיים במקום. כפמיניסטית שדגלה בזכויות נשים, ראתה פישמן ב"משק פועלות" את אחת הדרכים של החלוצות להשתלב במעגל היצירה החקלאית ולא להידחק לתפקידיה המסורתיים של האישה - דהיינו בישול, כביסה וטיפול בילדים. בוועידת הפועלות השלישית (1926) שהתקיימה בתל אביב בישרה פישמן על היענות קק"ל (לבקשתה של פישמן א.א) להקצות כ-500 דונם בקרבת המושבה נס ציונה להקמת "משק פועלות".

ב-1929 נחרשה האדמה לראשונה והוחל במרץ בעבודות תשתית ובינוי להקמת חווה להכשרת חלוצות לעבודה חקלאית, משק פועלות עיינות. ב-12 בינואר 1932 ביום חורף קר עלתה על הקרקע בשטח משק הפועלות הנבנה, קבוצה ראשונה של חניכות בת 10בנות בהנהגת עדה פישמן מלוות בשומר פעיל בארגון "ההגנה" פסח בר אדון. הן התיישבו במקום השומם ועבודתן הראשונה הייתה ניכוש הקוצים והעשבים שכיסו את השטח. ואלה 10 הבנות: מרים בלה הורביץ - הגיעה מפלוגת השדה קיבוץ המאוחד ראשון לציון, שרה גלטשטין - הגיעה מחיפה, קלרה זסלבסקי - הגיעה מקיבוץ טבריה, יפה לוסקינה - הגיעה מטבריה, חדוה לברטוביץ' - הגיעה מקיבוץ הכשרה פתח תקוה. פנינה זצר - הגיעה מרומניה - דרך חפציבה וכפר סבא, נחמה רכטהנד - הגיעה מנהלל, בלהה חרמץ - עלתה מלטביה - הגיעה מטבריה, שושנה גולד - הגיעה מרחובות. שרה גוטמן - עלתה מאוקראינה - הגיעה מרחובות, בת שבע טיילור הגיעה מדגניה א'.

בתקופה הראשונה של "משק הפועלות" התגוררו הבנות ברפת שבנייתה טרם הושלמה. מספרת עדה פישמן בזיכרונותיה: "ראשית מעשינו היה לסדר את המיטות במחצית הרפת שטרם רוצפה. חצינו את הרפת לשתיים במחצלות מחציתה לנו ומחציתה - זו המרוצפת - לשתי הפרות ושש העגלות שעמדו להגיע למשק מדגניה א' ומבית הספר בנהלל. באחת הפינות של הרפת קבענו את חדר האוכל ואת המטבח ובפינה השנייה - מחסן שהבאנו איתנו. ככה הסתדרנו". בינתיים נוספו עוד בנות. חלקן גרו בלולים וחלקן באוהלים. בהמשך עברו הבנות להתגורר ב"בית המרכזי" בעיינות שכונה "הבית הגדול". בית זה נבנה בשנת 1932 על גבעה המשתפלת מערבה והיה הבניין הראשון בעיינות לאחר הרפת. הבניין נבנה בסגנון הבאוהאוס על-ידי אדריכל הנודע רייכרד קאופמן. הבית בן שתי הקומות נשקף למרחוק ויחד עם שדרת עצי הפיקוסים בכניסה היה הסמל הלא רשמי של המקום. החדרים בקומה הראשונה שימשו כחדרי כיתות ומעבדה, משרדי ההנהלה וחדר המורים. בקומה השנייה היה אולם מפואר (יחסית) ששימש לאירועים מיוחדים. עדה פישמן מימון מייסדת עיינות התגוררה בקומה השנייה ונהגה לצפות מן המרפסת על המתרחש ברחבת הכניסה. כיום נמצאים בבניין הזה משרדי הנהלת כפר הנוער.

יום ייסוד עיינות נקבע באופן רשמי ל-30 במרס 1930 בו ניטע לראשונה עץ הדרים בפרדס משק עיינות, אולם משק עיינות ו"הבית הגדול" נחנכו באופן רשמי שנתיים לאחר מכן בטקס חגיגי, ביום שלישי 5 באפריל 1932 בהשתתפות מכובדים רבים ובהם: חיים נחמן ביאליק, ארתור רופין, הנרייטה סאלד, חברי ועד הפועל של ההסתדרות דוד בן-גוריון ויוסף שפרינצק, חברי המרכז החקלאי אברהם הרצפלד ולוי שקולניק (אשכול) ועוד. עיתון דבר דיווח על האירוע למחרת (6.4.1932) בעמודו הראשון בהבלטה ניכרת, בידיעה תחת הכותרת "חנוכת משק הפועלות בנס ציונה". בידיעה נאמר בין השאר: "האורחים ישבו ליד שולחנות ערוכים בטוב טעם ומחוסר מקום לידם הועמדו ספסלים באמצע האולם שנתמלא עד אפס מקום. חנה מייזל (מנהלל א.א) פתחה את המסיבה וברכה את האורחים הרבים". בכפר עיינות ניצב מבנה נוסף שנבנה בסגנון הבינלאומי. זהו בית "מעונות הדיור" שנבנה לפי תוכנית של האדריכלית אלזה גדעוני. בנייתו הושלמה ב-1937והמבנה שימש למגורים לחניכים וכלל גם דירות שירות לאנשי סגל וכן לחדרי מנהלה לפי הצורך. הרחבה שבחזיתו שימשה תפאורת רקע לצילומים קבוצתיים עם אישים ידועים לאירועים חגיגיים ולתמונות מחזור. משק פועלות עיינות נקרא בשנותיו הראשונות "משק פועלות להכשרה חקלאית ליד נס ציונה". רק כ-4 שנים לאחר הקמתו ב1934 נקבע לו שם רשמי: "משק פועלות עיינות". סיפרה על כך לימים עדה פישמן: "ניהלנו משא-ומתן מייגע עם ועדת השמות של קק"ל בעניין קביעת שם לישוב. דרשנו בתוקף שהמשק יקרא עיינות על שם המעיינות הרבים שהיו במקום. מ.אוסישקין דרש שם אחר ולבסוף התקבלה דעתנו והמקום נקרא באופן רשמי עיינות.

"משק פועלות" עיינות היה אחד מהבולטים והמיוח"צנים מבין כ-10 "משקי פועלות" וחוות הכשרה חקלאית לנשים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20 ברחבי הארץ. היו אלה משקים - חוות חקלאיות, סוג של מוסדות חינוך חקלאי לנשים בלבד, שנועדו להכשיר צעירות, לרוב עולות חדשות או רווקות לעבודה חקלאית. חלק ניכר מ"משקי פועלות" שכנו בתוך או בסמוך למושבות או ישובים בעלי צביון חקלאי ובהם חוות העלמות בכנרת וכן "משקי פועלות" בנהלל, בעפולה, בנחלת יהודה, בחדרה ועוד. היו גם "משקי פועלות" ששכנו בתוך הערים הגדולות כמו תל אביב וירושלים. הלימודים והעבודה המעשית במשקים כללו הכרות עם כל ענפי החקלאות, כגון פלחה, מטעים, לול ורפת, וכן כללים לניהול משק בית של משפחה. בשנותיו הראשונות חווה "משק פועלות" עיינות קשיים לא מעטים. מחלת הקדחת הכתה במקום בעוז, ובשנים 1940-1934 רוב הבנות חלו בשלב זה או אחר במלריה. כאילו לא די בכך, הותקף המשק בתקופת המאורעות (1939-1936) מספר פעמים על-ידי כנופיות ערביות. כך למשל: בליל 22.7.1936 הומטרו יריות על בנייני המשק ועל הבית המרכזי וכדורים חדרו לקירות. נוטרים חשו למקום. התוקפים נמלטו. באחד הלילות הוצת בית אריזה גדול שעמד סמוך לגבול עיינות. מעיון בעיתונות התקופה אני למד כי היו גם מקרים של ניסיונות שוד וגניבות מצד ערבים תושבי האזור. למרות הקשיים ותקופת המאורעות, הבנות גילו כוח עמידה ונחישות ולא נטשו את המקום. אף מספר התלמידות גדל וניבנו מבנים נוספים. מחזור ראשון של "משק פועלות "עיינות סיים לימודיו ב-1933-4 ומנה כ-17 חניכות. אירוע סיום המחזור הראשון נערך במעמד אברהם הרצפלד בהשתתפות תושבי נס ציונה ויישובי האזור. כעבור שנים ספורות גדל מספרם של חניכות עיינות לכ-70. ב-1940הגיע מספרם של החניכות והחניכים במקום ל-160חניכות חלקן עולות במסגרת עליית הנוער. ב-1940 במלאת לעיינות 10 שנים ביקרה בעיינות משלחת עיתונאים. העיתונאים סיירו במשק ובין השאר עלו לגג הבית המרכזי ו"ראו משם מראה נוף מרהיב עין". לעיתונאים נמסרו נתונים על משק עיינות השופכים אור על מצבו ב-1940: שטח המשק המעובד מיושב הוא כ-360 דונם ואליהם נוספו לאחרונה 200 דונם שהוחל בעיבודם. במשק נמצאים מטעים, ירקות, מספוא, רפת, לול, משתלה, 50 פרות חולבות, למעלה מ-2,000 עופות ו-40 כוורות. אחד הענפים המרכזיים ב"משק פועלות" עיינות הייתה המשתלה. היא הוקמה בשנות ה-30 על-ידי האגרונומית ריבה זסלבסקי. בין מנהליה: עדינה פיינשטיין, משה גבזה ומוטקה גרוסמן. המשתלה סיפקה שתילים ופקעות לגינות הנוי הפורחות וכן עצי סרק ופרי לגופים שונים. ענף מרכזי נוסף בעיינות הייתה הרפת. היא פעלה עד שנות ה-90. בסמוך לרפת שכן מבנה ששימש כמחלבה ובית קירור. לכאן הובאו כדי החלב מן הרפת. שומן החלב הופרד באמצעות צנטריפוגה לצורך חביצה יצור חמאה, גבינות לבן ועוד. כמו-כן כלל משק עיינות את ענף הלול אותו ניהלה בקפדנות גרטה. לא רחוק מהלול פעלה מדגרה. לכאן הובאו הביצים שנאספו מהלולים ובה מוינו וסודרו בתבניות. בחדר מיוחד במדגרה ניצב האינקובטור שהיווה תחליף לדוגרת. כמו-כן פעלו כאן הענפים: מטעים, גידולי שדה, מכוורת דבורים ועוד.

בסוף שנות ה-30 קלט משק פועלות עיינות תלמידים שעלו במסגרת עליית הנוער. בעקבות מלחמת העולם השנייה פסקה עליית חלוצות ומשנת 1941 החל עיינות לקבל נערות ילידות הארץ. אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה קלט עיינות תלמידים רבים פליטי וניצולי שואה. על חלק מזרועות התלמידים היו מקועקעים מספרים ממחנות המוות. בפברואר 1943 נקלטו בעיינות כ-50 מ"ילדי טהרן", שהגיעו לארץ ב-1942. בשנים 1942- 1944 ישבה במתחם עיינות הפלוגה הדתית של הפלמ"ח ולצד אימונים, סיורי מודיעין ופעילות שמירה סייעה בעבודות המשק. אי-שם בשנות ה-40 הפכה עיינות ממשק פועלות לבית ספר חקלאי בהתחלה לבנות ובהמשך שולבו בו בנים. לאחר קום המדינה הפך בית הספר החקלאי עיינות לתיכון חקלאי ולכפר נוער והתמקד בקליטת נוער עולה ובהכשרת נוער מעיירות פיתוח וממושבים, והִקנה להם הכשרה חקלאית לצד לימודי תיכון. התלמידים באו מכל הגלויות, היו בני עדות ותרבויות שונות (דיברו בשפות רבות) ובית הספר היה צריך לגבשם כדי חברה אחידה שתרבותה יהודית ושפתה עברית.

בשנות השלושים נתלה פעמון מתכת גדול על הבית המרכזי של משק הפועלות ("הבית הגדול"). הפעמון שימש לקרוא לחלוצות לארוחות, לתחילת המשמרת בעבודה ולכיבוי אורות. לעיתים היו לפעמון שימושים נוספים - כפי שמספרת בלה הלפרין (לחוביצר): "בכ"ט בנובמבר 1947 יצאנו לצפות בסרט קולנוע במושב בית חנן. ליד הבניין המרכזי ראינו קהל רב מתגודד סביב הרדיו ומקשיב לשידור ההצבעה באו"ם. עם שובינו תוך התחמקות ממשורייני המשטרה הבריטית מיהרנו לחדרינו כדי לישון ולאחר כמה שעות התעוררנו לקול צלילי הפעמון. כל אנשי עיינות שחלקם היו בפיג'מות יצאו בריקודים ושירה והשמחה הייתה גדולה. הפעמון פעל עד סוף שנות החמישים. במסגרת ההכנות לחגיגות ה-90 לכפר עיינות שופץ הפעמון וניתלה במקומו המקורי. במלחמת העצמאות חשו בעיינות היטב את המתיחות הביטחונית הגוברת ואת האיום לפלישת הערבים לארץ. עדה פישמן מספרת בזיכרונותיה: "במלחמת השחרור הרגשנו את בדידותנו ביתר שאת בין כפרים ערביים עוינים. זכורני כשאווירונים מצריים פקדו את תל אביב מידי פעם ואת מושבות הדרום ועשו את דרכם ממש מעל ראשינו מעל הגג של הבית המרכזי". הבנות שעבדו במשק בחוץ בשדות או בגן הירק שמעו היטב את זמזום המטוסים המצריים הקרבים והשתטחו על הקרקע.

לצד פעילות לימודית לחינוך, לאהבת הטבע, בעלי החיים והצמחים, התקיימה בעיינות פעילות חברתית ותרבותית רבה. אחד ממוקדי התרבות במקום היה התיאטרון הפתוח שכונה "אמפי" בקיצור. כאן נערכו מסיבות סיום המחזור, טקסי חג שבועות ובמוצאי שבתות נהגו להקרין כאו את הסרט השבועי. בוגרים רבים מעידים כי במקום הזה נרקמו רומנים רבים ופעמים רבות נשארו נערים ונערות לישון על הדשא עם תום ההקרנה. ב-1956 נבנה במתחם הכפר אולם ויצמן שנקרא ע"ש נשיאה הראשון של מדינת ישראל וידיד אישי של עדה מימון שליווה את התפתחות עיינות משנותיה הראשונות. במשך שנים היה זה האולם הגדול ביותר בעיינות. שכנה בו ספרית ספרי לימוד ועיון. במשך שנים רבות שימש האולם לכינוסים גדולים, לקיום בחינות בגרות וכיוצא באלה. לעיינות היה יחס עמוק למסורת ישראל ובשנותיה הראשונות שכן במתחמה בית הכנסת בצריף קטן. בשנת 1960 עבר לבניין גדול מפואר יחסית אותו תיכנן יוסף שנברגר. מסוף שנות ה-70 עם סגירת הסקטור הדתי התמעט השימוש במבנה ובשנה 2006 נפתח בית כנסת ליד חדר האוכל. הסקטור הדתי בעיינות הייתה מחלקה-אגף בעיינות בו למדו תלמידים דתיים או מסורתיים והוא פעל מתחילת שנות ה-50 עד שנות ה-70.

רבים מבוגרי עיינות בעשוריו הראשונים המשיכו במסגרות ההתיישבות העובדת כמו מושבים, קיבוצים, הכשרות חקלאיות, גרעיני נח"ל וכיוצא באלה. ברשימת אלפי תלמידי עיינות לדורותיהם כמה דמויות ידועות ובהן: הפזמונאית והמשוררת לאה נאור, איש הרדיו והמוזיקאי יואל רקם (קמר), איש איכות הסביבה פרופ' אורי מרינוב, חבר הכנסת לשעבר צבי אלדרוטי, הרקדן והכוריאוגרף יונתן כרמון מייסד להקת "כרמון" והשחקנית ומנחת הטלוויזיה צופית גרנט. בזמנו סיפרה לי הקריינית עיינה איילון כי אמה השחקנית ליה דוליצקיה למדה תקופה בעיינות והחליטה לקרוא את שם בתה עיינה ע"ש עיינות. בין בוגרות עיינות (1945) תמי אברוצקי, אמו של יו"ר הסוכנות היהודית האלוף (מיל) דורון אלמוג (אז נקראה בת-עמי פרוסקובר).

מאות עובדים, אנשי צוות, מורים ומדריכים עבדו בכפר עיינות לאורך השנים. חלקם התגוררו בדירות שירות ודירות מגורים במתחם הכפר וחלקם בישובים סמוכים כמו בית עובד ועוד. במקרים רבים שני בני הזוג עבדו בעיינות וחלקם אף התגוררו במקום עשרות שנים. חלק מעובדי עיינית הם מיוצאי קיבוץ שבילים ששכן על גבעה ממול לעיינות [ראו כתבה שפורסמה בNews1 "סיפורו של שבילים"]. בפינה הצפונית של עיינות נחנכה ב-2022 "גינת הדורות" המנציחה חלק מהעובדים, המנהלים, המורים, המדריכים ואנשי צוות אחרים שעבדו בעיינות. אחת מהדמויות המיתולוגיות בעיינות היה - ד"ר משה עתידיה (רודלסון), אשר ניהל את התיכון בעיינות במשך 30 שנה (1944-1974). לא רחוק מגינת הדורות נמצא קיר הנצחה לתלמידי עיינות חללי מערכות ישראל ועליו שמות הנופלים.

ביקרנו לא מכבר בעיינות המנוהל כיום על-ידי נעמת. מנהל הכפר הוא נועם שפר והמקום שומר על צביונו הכפרי המקורי. רבים מהמבנים ההיסטוריים של הכפר עומדים על תילם ושולטו בשלטי מורשת. בשנת 2007 יזמו כפר הנוער עיינות נעמת בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת את שימור ושיקום מבנה הרפת הישנה שהיה המבנה הראשון שהוקם בכפר ובו התגוררו במשך תקופת מה החניכות הראשונות. בשנת 2020 במלאת לעיינות 90 שנים נחנך במבנה הרפת הישנה מוזיאתר - מוזאון חינוכי, המספר את תולדות הרפת ואת סיפורה של עיינות. ליד המוזאון פועל ארכיון עיינות נעמת הנקרא ע"ש חגי יהודאי ז"ל שהיה מנהל כפר עיינות בשנים 1976-86.