כאשר תולים בממשלת ישראל אשם על הפקרת אזרחיה ב-7 באוקטובר, אל נופתע שגם כחלוף חצי שנה מייחסים שוב לאותה ממשלה סוג של הפקרת חטופינו, מעצם העובדה שלא גובשה עסקה שהייתה מבטיחה אולי את שחרורם.
מאז אסון ה-7 באוקטובר 2023, ניכר כי המושג "הפקרה" נחרת בשיח הציבורי כתיאור מצב המייצג את אשר פקד אותנו ביום המר והנמהר ההוא. מושג זה שגור באופן ממוקד ובולט בהתבטאויותיהן החוזרות ונשנות של משפחות חטופים המוחזקים עדיין בידי החמאס ברצועת עזה, ככל הנראה בעצת יחצ"נים ממולחים מוטי אג'נדה. האמנם הפקירה המדינה את אזרחיה ביישובי עוטף עזה בבוקר ה-7 באוקטובר?
הפקרה במובנה הבסיסי, מייצגת הימנעות מכוונת מנקיטת פעולה, בידיעה שיהיו לכך תוצאות שיפגעו במושא ההפקרה. במילים אחרות, המדינה וממשלתה רצו (בכוונת מכוון) בנפילתם של יישובי "העוטף" ובפגיעה במתיישבים בחבל ארץ זה. על כן, ככל שינורמל השימוש במושג "הפקרה", ויעוגן כמוטיב שגור ולגיטימי בתקשורת המיינסטרים, כך יתקבע בתודעה הקולקטיבית כעובדה מוצקה, הגם שמבחינה מעשית יש בו כדי לעצב אמת אלטרנטיבית על פני המציאות העובדתית, המתייחסת לאירועי ה-7 באוקטובר.
הכשל המודיעיני והמחדל האג"מי שפקדו את ישראל בבוקר שמחת תורה תשפ"ד היו בבחינת תאונה הרת אסון, המחשה לדימוי של "הצופה שנרדם" אשר זיהה הרים כ"צל הרים"... בשום מקרה אין המדובר במעשה זדון ובוודאי לא בהפקרה מדעת.
אכן, חמאס הפתיע את צה"ל בבוקר ה-7 באוקטובר והנחיל לו תבוסה מבצעית נקודתית צורבת וחסרת תקדים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלשתיני; אולם נהיר לכל, כי הדבר התאפשר נוכח שרשרת של כשלים בצד הישראלי ובמידה רבה אי-מוכנותם של כוחות הביטחון לתרחישי חדירה קרקעית לשטחנו, על אחת כמה וכמה לתרחיש של פלישה לכל אורך גבול רצועת עזה. נסיבות ידועות אלה, לא מנעו מתושבים בקיבוץ בארי להטיח במפקד פיקוד העורף של צה"ל (ב-21 במארס 2024): "איפה הייתם 12 שעות? זו לא הפקרה, זו בגידה"!
היפוך הקערה המהיר בשטח, ודחיקת רגליו של ארגון חמאס מחלק הארי של רצועת עזה, על סף ריסוק יכולותיו הצבאיות, משרטטים תמונה מסתמנת של ניצחון צבאי ישראלי מהדהד, כאשר על הפרק פעולה קרקעית רחבת היקף להשתלטות על המעוז האחרון של חמאס בעיר רפיח, אשר תייצר אופציה מבצעית ריאלית בעבור צה"ל, לפגוע בהנהגה הצבאית של הארגון, ובאותה נשימה, להגיע אל מקומות המסתור של החטופים הישראלים בתקווה לשחררם.
דא עקא, הלוגיקה המנחה את המשך הטיפוח הפומבי של ממד ה"הפקרה" כסוג של פשע של הממשלה המכהנת נגד אזרחיה, מכוונת לעצב מסר של מחויבות כפולה ומכופלת של הממשלה להביא לשחרור החטופים "בכל מחיר"; שכן האחריות לכאורה, ל"הפקרה" ולהפרה החד-צדדית של החוזה הבלתי כתוב בין המדינה לתושביה, שומה שיעצימו את כובד האחריות הרובצת על הממשלה להשבת החטופים הביתה, ללא תנאי! ולעזאזל האינטרסים הלאומיים הכוללים של ישראל.
לכך מצטרפת האשמת הממשלה ובעיקר העומד בראשה, ב"גרירת רגליים" במשא-ומתן עם חמאס לגיבוש "עסקת חטופים", תוך שרבוב הארגומנט של מניעים פוליטיים ורצון הישרדות של הממשלה המכהנת, טיעון שעל פניו נגוע בפני עצמו בהטיה פוליטית מובהקת, בעצת מובילי דעה בעלי זיקה לתנועות המחאה השואפות להחליף את השלטון בישראל. העובדות המוצקות שהתבררו שוב ושוב, מעגנות את התובנה לפיה מי שמכשיל את המשא-ומתן הוא דווקא ארגון חמאס, אשר מזהה חולשה פנימית בחברה הישראלית ומשכיל לנצל זאת לצרכיו.
כאשר תולים בממשלת ישראל אשם של הפקרת אזרחיה ב-7 באוקטובר, אל נופתע שגם כחלוף חצי שנה, מייחסים שוב לאותה ממשלה סוג של הפקרת חטופינו, מעצם העובדה שלא גובשה עסקה שהייתה מבטיחה אולי את שחרורם, זאת כאשר טופלים על ראש הממשלה את האחריות הבלעדית להכשלה חוזרת ונשנית של המשא והמתן בהקשר זה.
מה שברור הוא ש"הפקרה" לא הייתה כאן, לא ב-7 באוקטובר וגם לא בחודשי המגעים לגיבוש עסקה לשחרור החטופים. לפיכך יש לתת את הדעת לקלות הבלתי נסבלת של השימוש השכיח במילה כה קשה כ"הפקרה", בהתייחס לאחריותה של הממשלה למחדלי אסון ה-7 באוקטובר 2023. מן הדין שתינקט גישה מבוקרת יותר בשיח הציבורי בסוגיה זו, כאשר כובד המשקל בהקשר זה רובץ במידה רבה על כלי התקשורת המרכזיים.