אחרי חצי שנה מדממת שפקדה אותנו, אנחנו מגיעים לפרשת השבוע "אַחֲרֵי מוֹת". למרבה הכאב, אנחנו אחרי מותם של מאות יהודים, שנטבחו באכזריות רבה על-ידי אנשי החמאס, שחדרו לישראל ביום שבת אחת בחודש תשרי. נקטלו חיי ישראלים, שהשכימו ליום של מוֶת רצחני, ועלינו נכפתה מלחמה, כשמאות משפחות חיות מציאות חיים כאובה של אחרי מות יקיריהם. מפרשת "אַחֲרֵי מוֹת" נטלתי מלים היקרות לליבי, שמסכמות דיון החודר לנבכי ליבי, כפי שבא לידי ביטוי ב"ויקרא", י"ז, פס', י'- ט"ו - "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ." נפשנו חייבת להיות נקייה משפיכות דמים. נפשנו חייבת להיות נקייה מקריאות לשפיכות דמים. אם אנשי טרור ערבים טבחו באכזריות ישראלים ישרי דרך, אין מקום לתגובה המאמצת הליכה בעקבותיהם וצעקה - "מָוֶת לַעֲרָבִים". לצערי, אנחנו עדים לתגובות מתלהמות, הפוגעות בערכי המוסר המקראי, השם את כל יהבו להטלת עונש רק על מי שסרח, ולא קריאות מָוֶת לכתובתם של רבים. אסור לנו לעלות על שרטון, שנפשנו נגועה בקריאות לשפיכות דמים. קיימת עוצמת פער בין המבקשים "לְשַׁטֵּחַ אֶת עַזָּה" ובין ערכי פרשת השבוע. בנוסף למסקנה פוליטית אני מאמץ מפרשת השבוע גם דפוס חיים אישי. אני חווה בהתרגשות את הביטוי המרטיט והמרגש "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ". אני נרגש, שמהפסוק הזה בנה את דרך חייו היומיומיים הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שהיה הרב הראשי הראשון בארץ ישראל, שהחליט לא לאכול בשר ולשמור על אורח חיים צמחוני. על כך נתונה תודתי למורשת שהשאיר הרב קוק לחברה הישראלית. כשאני כורך את תודתי לרב קוק ז"ל בהתייחסות גם לפרשת "קְדוֹשִׁים", הבאה בעקבות פרשת "אַחֲרֵי מוֹת." האדם הראשון נצטווה לאכול רק מן הצומח, לניצולים אחר המבול הותר לאכול בשר. אני נוטל מפרק י"ז פס' י'-ט"ו את התובנה "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ", כשאני מודע גם להוראות פרשניות במשנה ובתלמוד המתירות לאכול בשר. אני מקבל על עצמי את גישת הרב אברהם יצחק הכהן קוק הקושרת בין אי-אכילת בשר וחזון כינון עולם של שלום במאמר שובה הלב "חזון הצמחונות והשלום", בו כתב - "גַּם אִם אָכַלְתָּ בָּשָׁר, אָמְרָה תּוֹרָה כַּסֵּה הַדָּם, הָסֵר בּוּשָׁתְךָ וְרִפְיוֹן מוּסָרִיּוּתְךָ". מן הראוי לציין את העובדה, שהרב הראשי הראשון כרך את אי-אכילת הבשר עם חזון השלום. באכילת בשר ראה בושה ורפיון מוסריות. ועל כך נתונה תודתי לרב הראשי הראשון של ישראל, הרב קוק. כחברה עלינו לשנן את שתי הפרשות ולתת להן ביטוי במערכות חיינו היומיומיים, כחברה עלינו לאמץ את התפיסה החברתית וההומנית לפיה כל בני האדם שווים "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְךָ לֹא תּוֹנוּ אוֹתו כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ." המחוקק פונה אלינו לראות את הַגֵּר הַגָּר איתנו כאזרח, וזאת הוא קובע מתוך הזיכרון ההיסטורי העצוב, שגם אנחנו נאלצנו לרדת מארצנו לשבור שבר ביבשת זרה, ולכן חובה עלינו לזכור ולשנן יום-יום את המשך הפסוק בספר ויקרא פרק י"ט פס' ל"ד: "כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" ביחסינו לזרים החיים בארצנו. המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ניתנה לנו בהר סיני, כחלק מנאום ארוך ומפורט של מנהיג בעל שיעור קומה. נאום המדגיש שהקדושה אינה באה לידי ביטוי בטקסים כאלו ואחרים - הקדושה היא במערכת היחסים ההומניים, שנשתית באורחות חיינו היומיומיים. הָרֵעַ, שאנחנו נדרשים לאהוב כמונו, כולל גם את בן העם האחר החי בארצי. באותה מידה שאני מתחשב בצרכים ובדרישות שלי, אני מחויב גם כלפי גֵּר הַגָּר לידי. עלינו לזכור כי גם אנו היינו כאלו לאורך היסטוריה ארוכה.

אני מודע, שקשה לכתוב על אהבת בן עם, החי כאן בארץ, שבני עמו טבחו באכזריות ביישובים יהודים ב-7 באוקטובר רק מפני שהם יהודים. שמירה על עולם התכן של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מחייב אותנו להתריס נגד מי שמאחל מוות לאנשים שהפגינו, והוא אינו תמים דעים עם דעתם. פרשת "קדושים" החובקת את פרשת "אחרי מות" קוראת לנו להתריס נגד מציאות של חלוקה קוטבית בעוגת ההכנסה הלאומית בין עובדים ומעסיקים בחברה הישראלית. קדושה מחייבת קיום חברה מושתתת על אדני צדק חברתי, השומרים על זכויותיו של ההון האנושי העובד - "לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִּגְזוֹל, לֹא תָּלִין פְּעוּלַת שָׁכִיר אִתְּךָ עַד בּוֹקֶר" (ויקרא י"ט 13) . זו קריאה לקיום חברה המכוננת יחסי עבודה ללא ניכור חברתי ופערים חברתיים, אלא חברה החותרת למערכת שוויונית, ולא יהיו מבני עמנו שיחיו מתחת לקו העוני. "אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מחייבת כינון חברה, בה לא יהיה ניצול אדם בידי אדם - "לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ". אין לגיטימיות לתופעה של ניצול עובדים באמצעות חברות קבלן. חברה, בה יש לגיטימיות לחברות קבלן, זו חברה בה יש לגיטימיות לפגיעה בזכויות של אדם עובד, למעשה זה צמצום ערכי "ואָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וחברה כזו נוטלת מהמצווה את נשמתה ופוגעת בתכניה. למרבה הצער, הכלכלה הישראלית שופעת גילויים של אי-שמירה על הרמה הבסיסית, הנדרשת על-פי קוד הקדושה ב-"לֹא תַּעֲשוֹק אֶת רֵעֲךָ", והיא עולה על שרטון ביחס ל"גֵּר הַגָּר בְּתוֹכֵנוּ". אולי יש צורך לרדת מאגרא רמא של שאלות חברתיות גבוהות ולרדת לבירא עמיקתה של חיי היום יום. לשאול את עצמנו, האומנם אורחות חיינו וחיינו המעשיים תחומים ב-ד' אמות של מחויבות לערכי הפרשה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".