בשורה מרה לכולנו. דלית בת אדם המשוררת והשחקנית הלכה לעולמה, והיא טרם מיצתה את חלומותיה. דלית יקירתנו עוזבת אותנו, ואנו חשים את העצב הגדול. פניה עודם מלאים חלומות. היא שאפה כל ימיה לגעת בתמימות ובטוהר, לשוב לילדותה שלה, לאמץ את הימים שחלפו, את הזיכרון והמשפחה - ומותה הותיר תחושה של החמצה. דלית הלכה לעולמה כשהיא חשה את הגעגוע לקהילה, לזמן הטוב, לכל הערכים שאבדו. היא ראתה עולם שמשתנה, שירה שמחליפה צורה - והיא תמיד דבקה בעולם הישן, בשירת הדורות. בשירים שלה אנו רואים אותה שבה לחיים הקודמים, למסורת המשפחה, ליופי של הילדות הטובלת במתיקות של ההווי הישן, לפאר את המשפחה וערכיה שנשאבו מן הקהילה בדמשק. בספר השירים שלה - "ימים של חסד" - נסחפו הקוראים עם הרוח הטובה, חשנו כולנו את הריחות של הילדות, תמונות מן העבר. משק משיב נפש - שירה ענוגה צבועה בגוונים פסטורליים, בשורות עדינות שהזכירו לנו את נפלאות השירה הקלאסית. שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול: "אַתָּה אוֹמֵר לָשׁוּב אֶל/ תֹּם יַלְדוּת". והלב מבקש את הבתוליות הבראשיתית: "וְצֶבַע הָעוֹלָם טָהוֹר כְּבָרִאשׁוֹנָה". השיבה המסעירה מעוררת חושים, זו אותה פואטיקה שמשיבה זיכרונות קדומים, ואכן זכינו למבט שובה-לב, עשיר בתובנות, ציור צבעוני של העבר, של ההורים בדמשק: "וַאֲנִי הַבַּת הַבְּכוֹרָה וְהַיְּחִידָה שֶׁל רוֹמֵיאוֹ וְיוּלְיָה צֶמֶד הַחֶמֶד מֵהָעִיר דַּמֶּשֶׂק בְּסוּרְיָה שֶׁחִזְּרוּ זֶה אַחַר זוֹ, הִסְתַּתְּרוּ, נִפְגְּשׁוּ וְנִשְׁלְחוּ שְׁלִיחִים עִם פִּתְקְאוֹת אַהֲבָה". הדרך אל ארץ הילדות, השבילים אל תולדות הוריה, הם שחשפו את דמותה של המשוררת: השיבה המאוחרת אל זהויות קדומות היא שיבה אל עצמה, היא דרכה לגלות את חייה, את חלומותיה: "אֵיךְ לֶאֱסוֹף אֶת הַפִּסּוֹת וּלְשַׁבְּצָן אֶל דְּיוֹקָן חַי וְלָמָה כָּךְ נִרְתֶּמֶת לַמַּסָּע אֶל אֶרֶץ וְאָדָם. כָּל-כָּךְ מַטִּיפָה דַּקּוּיוֹת". המסע השירי שלה נגע בכולם, קול פואטי ענוג ונוגע בנימי הנפש: לשון השירה שלה מפענחת סמלים נסתרים, סמלים אישיים, ואותה שפת ילדות, אותה שפת חלום אכן קמה לחיים, לא תמיד מובנת לעולם: "שָׂפָה לֹא מוּבֶנֶת אֲנָשִׁים בְּבָתִּים מְקוֹרְצֵי אוֹר". למחוז יופי זה פסעו שיריה באור נוגה, והקוראים כמו ראו לפניהם את דלית המשוררת צועדת מעדנות אל ערוגות אותה שפה לא מובנת, שפת הסימנים של העולם הבראשיתי. השירים האירו כל אותן פיסות חלום נשכחות, אותם בתים ואבנים שכמו נמחקו מסף התודעה: השורות הרכות שלה משיבות לחיים את הכול: אותה אבן עתיקה שנשכחה בילדות, אותה אבן שמאסו בה הבונים, קמה לזהור באור חדש, בנוגה השירה: "טַעַם הַאֲבָנִים כְּטַעַם הָרָעָב. יַד עוֹשָׂה חֲלוֹמוֹת בֶּעָפָר לְבֵית אֶבֶן מֻצְנָע". גם הרסיסים והשברים קמו לחיים, העולם התמים קם לפתע מחדש. השירים נתנו מרפא ומזור, השיבו רוח חיים בעפר, העניקו טעם אחר למציאות. חיים חדשים לאותו בית נסתר, אותו בית מוצנע. אכן ספר שמאיר ימים של חסד: אותה ילדות אבודה, אותו עולם שנגנז, כל אלה מבקשים אותה, והיא כמשוררת מרעיפה עליהם מחֶסד השירה, נוגעת בהם במטה קסם, להאיר את הבית, להציף בנגוהות של מבע ענוג את ההר הקסום: "מוּל הַבַּיִת בּוֹ גָּרָה הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי נִצָּב הַר. הַר כְּמוֹ כָּל הֶהָרִים". והיא אכן ידעה, שעליה המלאכה לקדש את הילדות ואת הבית. בעולם החדש יש כוחות שעלולים להשכיח הכול: "מוּל חַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁהָיָה אַף הוּא בִּנְיָן אַחֵר זִכָּרוֹן לְהַר אֶחָד". את הזיכרון הזה היא נתנה לכולנו, היא ידעה לנצור אותו, ובאוויר כמו מנסרת מחויבות שירית שלה, מחויבות קדושה: בשירתה אכן התכוונה לגאול את נחלת הוריה, את חלומות נעוריה. בנעוריה ידעה לכבוש את הקהל כשחקנית תיאטרון. לאגודת הסופרים העברים ידעת להעניק מרוחה. דלית הופיעה בערבי שירה ותרמה כחברת הוועד המנהל של אגודת הסופרים העברים במשך שמונה שנים. מעבר לפעילות שלה ידעה לתרום הן במשחק והן שירה. המילים אהבו אותה והיא אהבה אותן. קסומה ורגישה הייתה לשון שירתה: דלית בת אדם ניסתה במילים לצייר, לתת לנו בשורות עדינות שעולות על גדותיהן, מראה של קוקטייל מכחולים מרהיב: תיאטרון של דמויות, של רגשות. המשפחה והקהילה ליוו אותה במבע שלה. ראינו בשירים שלה מראות ממקומות שהיו, וחשנו שהיא מבקשת לבטא בצבעים רכים את השכבה הנסתרת של החיים, לשרטט בלשון אישית את החוויה שהיא כמעט בלתי ניתנת למבע. דלית, הנה כולנו כאן ליד החלקה הקטנה, כאן סוף הדרך. כאן ליד חלקת הקבר חשים כולם, שהשירים ממשיכים אותך, שהמילים שחצבת מן האבן, מן החיים - ימשיכו להאיר את דמותך. זו המורשת שלך. החלומות שלך הם גם שלנו, כולנו רקמה אנושית אחת. יהיה זכרך ברוך.