קשה להשתחרר מתחושה שרוב אירועי המשבר החברתי בישראל בשנת 2023 תוכננו, אורגנו, הונחו ותוקצבו על-ידי גורמים פוליטיים בשמאל האמריקני, במיוחד במפלגה הדמוקרטית. בעיני זו קנוניית המשך למהלכיו של הנשיא אובמה בסוף תקופת כהונתו השנייה, שנקודת ציון מיוחדת בה הייתה החלטת מועצת הביטחון 2334, מ-23.12.2016, בשאלת ארץ ישראל, הסכסוך הישראלי-פלשתיני והתיישבות יהודים באיו"ש. במהלכים אלה שולבו גורמים מחוץ לישראל ובתוך ישראל ובכללם ה-BSD, השמאל הקיצוני בין הרפורמים האנטי-ציונים והשמאל הפוסט-ציוני בישראל בשיתוף עם המרכז שמאל הפוליטי בנוסח "יש עתיד"; השמאל הקיצוני בישראל הוא בעיני כבר תנועה אנטי-ציונית מובהקת וזו רק שאלה של זמן עד אשר הקיצונים המתארגנים עתה לבחירות הבאות בישראל יוכיחו זאת. ביידן ממשיך דרך זו גם תאורטית וגם מעשית בתוך ארגון האו"ם האנטישמי.
ברור לגמרי שבמסגרת ההיערכות האמריקנית למאבק מול רוסיה וסין על הגמוניה עולמית, מבקשת ארה"ב מזה זמן ליצור במזרח התיכון גוש סוני-ישראלי פוליטי אסטרטגי שיהווה משקל נגד לאירן ואפשר שגם לטורקיה של ארדואן ההולכת ומקצינה בעמדותיה האסטרטגיות כלפי המערב וברית נאט"ו. שעה שהרפובליקנים ראו בישראל מדינה ידידותית ושיתפו עימה פעולה כעם בת-ברית, בין היתר בהקמת גוש גיאו-אסטרטגי פרו-מערבי שיחסום את הנטיות האימפריאליות של אירן בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, מבקשים הדמוקרטים להישען על יריבה מובהקת, אבל חזקה לדעתם - אירן - כיסוד לייצוב מצבם הגיאו-אסטרטגי האזורי.
הנחתם שיוכלו לדבר בשני קולות מול העולם הסוני והעולם השיעי ועדיין לנהל ניגודים אלה מרחוק באמצעות מניפולציות כלכליות ופיננסיות, היא שגיאה קריטית. האירנים רואים בהם אויב מרכזי, ובבוא שעת מבחן לאחר העמקת החדירה הסינית לאזור ולמזרח אפריקה, יצטרפו לגוש שיפעל למזעור או אפילו לסילוק ההשפעה האמריקנית מאזור זה כליל. הקווים המנחים היערכות גיאו-אסטרטגית זו מצטיירים היטב כבר עתה, ובמקום לחזק את ישראל כגורם מייצב לנוכחותם והשפעתם, פועלים הם עתה להחלשתה, בקלף במרוץ לנשיאות בין ביידן לטראמפ. אין ספק שאחרי התנהלות זו של הממשלים הדמוקרטיים בשני העשורים האחרונים, לא תוכל ישראל לראות בהנהגה אמריקנית מסוגם של אובמה וביידן הנהגות ידידותיות.
החוגים השמאלניים בישראל וגורמים פרוגרסיביים בגוש המרכז הפוליטי שלנו ראו במפלגה הדמוקרטית גורם מסייע להפיכת שלטון בישראל, במיוחד לאחר הניצחון האחרון של גוש הימין בבחירות (נוב' 2022). ובשל "הסכנה" כביכול שבהתבססות שלטון ימני בישראל חיפשו בשמאל האמריקני בני ברית להכשלת התפתחות מעין זו. על גוש זה נמנים חוגים חזקים במיוחד בדיפ-סטייט הישראלי ובראשם מערכת הביטחון וצה"ל בראשה. חוגים אלה קשרו קשר להסתייע בממשל האמריקני ולמנף את שאיפותיו לזכות שוב בבחירות להכשלת רעיונות סיפוח איו"ש לישראל, שגולגלו במהלך ובמיוחד בשלהי עידן טראמפ בבית הלבן.
לטעמי ולהערכתי החל המשבר הפנימי סביב הרפורמה המשפטית של 2023, משום שמאבק זה היה פחות ברור ופחות חשוב בעיני חלק מתומכי מחנה הימין. כשלון מאבק זה בגלל שגיאות טקטיות בניהולו, חוללו אי-יציבות חברתית, ביטחונית וכלכלית בישראל, וככל שזו גברה, נגררה מערכת הביטחון למחול השדים הרחב יותר של סרבנות, ונקיטת עמדות "עצמאיות במידה רבה מדי" נגד הממשלה הנבחרת. אי-היציבות הביטחונית הגבירה את איומי הטרור ושיטת ההכלה מצד אחד והחשש מפני היגררות ללחימה בניגוד לדעת "הידידים" בוושינגטון, הוליכונו באף לאירועי ה- 7.10.2023.
אין ספק שמדיניות ההכלה של ישראל הייתה שגויה אבל באותה מידה גם אין ספק שהעובדה שנתמכה על-ידי צה"ל והפיקוד העליון שלו במשך כ-15 השנים האחרונות איפשרה לאויב הערבי להתנהל בחופש מדהים בכל גזרות הלחימה הסמוכות לגבולנו, בהן אנו מנהלים כיום לחימה עיקשת. הממשלה אחראית ללא ספק למדיניות החוץ והביטחון,
אבל הצבא אחראי להוצאתה לפועל של הנגזרת הצבאית: יכולת המימוש והגעה לניצחון במקרה של מלחמה, ללא שום תנאים והתניות; או אזהרה מוקדמת שהוא אינו מסוגל לכך.
כאן כשלה מערכת הביטחון כישלון חרוץ.
מערכת הביטחון לא ראתה עצמה כזרוע הצבאית של מדינה דמוקרטית ריבונית שכפיפותה לרשות הממשלתית הממונה עליה מוחלטת ובלעדית. כל סוג של שיתופי פעולה עם רשויות חיצוניות אינו מחליף את אחריותה מול הממשלה והציבור. מערכת הביטחון הישראלית התרגלה לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם המערכות האמריקניות - תחילה של נאט"ו וא"כ של יקוד המרכז האמריקני (סנט"ו) עד ששכחה ככל הנראה את חובותיה הלאומיות העצמאיות. ארה"ב היא ספקית נשק ותחמושת של ישראל, אבל תחת איומים אסטרטגיים הולכים וגדלים,
מדינה נורמלית אינה מתירה ל"ידידתה" הגדולה לרוקן מתוכן את מחסני החימוש אותם הפכה לציר מאגרי החירום שלה למלחמה.
אירועי השבת השחורה של 7.10.23 נגרמו בשל כשלון מודיעיני ופיקודי חמורים - כולם באחריות הצבא. העובדה שעד היום טרם קמה ועדת חקירה ממלכתית לבדוק סוגיות אלה היא שערורייה.
ארה"ב בראשות ביידן ובברכת הפוליטיקאים הבכירים של המפלגה הדמוקרטית מנסה לבלום מהלכים צבאיים ישראלים שמקורם בשיקולים קריטיים של ביטחון לאומי מקומי מול אויבים בנפש מובהקים אך ורק בכדי לקדם אינטרס בחירות של המפלגה הדמוקרטית תוך סיכון חמור לביטחונה של ישראל. בחוצפה שאין כדוגמתה, ודאי כאשר מדובר במדינה ידידותית לארה"ב, מתערב הממשל בגסות בעניינים הפנימיים של ישראל כדי לגרום לה לשינוי ממשל, לוויתור על חלקים קריטיים של א"י תוך ניצול התלות הצבאית בה שאפשרה ואפילו טיפחה מערכת הביטחון הישראלית במשך שנים, עד כדי חבלה ביכולתה של ישראל להשלים את הלחימה בעזה נגד חמאס מחוסר אמל"ח ותחמושת.
מציאות זו לבדה היא חטא חמור ומחדל עצום של ביטחון לאומי בישראל. ארגון הצבא ובניית היערכותו ללחימה מקומית סביב תלות מוחלטת במדינה אחרת כלשהי גובלת בחוסר אחריות ואם אכן נווטה כך על-ידי ראשי המערכת מסיבות פוליטיות פנימיות אי-אפשר שלא לראות בכך בגידה ממש. הרעיון של הקמת קואליציה אזורית פרו-מערבית להגנה עצמית של מדינות האזור מול איום דוגמת זה של אירן או טורקיה (מעצמות אזוריות) הוא נכון. נכונה גם הגישה המבקשת להקים שוק משותף אזורי ולקדם אותו כלכלית, מסחרית וטכנולוגית. אולם אסור להתעלם מהעובדה שקיימים משקעים שבתנאים מסוימים עשויים לחולל משבר שבו חייבת ישראל להיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה לפחות בדור או שניים הקרובים; ותנאי הכרחי לכך הם גבולות ביטחון ועוצמה צבאית קריטית.
ארה"ב "הדמוקרטית" בשיתוף עם חוגים אנטי-לאומיים וחסרי-אחריות בישראל חוללו וממשיכים לחולל את המשבר החברתי-ממשלי-צבאי-לאומי לו אנו עדים ב-18 החודשים האחרונים. באור דומה יש לראות גם את ממשל ביידן - בעיקר מחלקת המדינה והמועצה לביטחון לאומי - וגם את התנועה היהודית הרפורמית בארה"ב ואת שלוחותיה האנטי-ציוניות בנוסח BDS וידידי האיסלאם הפונדמנטליסטי. בהיסטוריה היהודית, כמעט תמיד היו אלה יהודים "מומרים" בצורות שונות שניצבו במרכזם של משברים לאומיים יהודיים והיוו חלק חשוב בגרעין האסון. אסונות אלה עלו לעם במחיר כבד מאוד, סיכנו את קיומו, הביאו כליה על רבים בתוכו ואף הביא בסופו של תהליך פעמיים לחורבן הממלכה: ראו הוזהרתם.
מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים ללא צבא הגנה חזק והמוטיב הקריטי בצבא כזה הוא ח"א וטילים ארוכי טווח ומדויקים וצבא יבשה גדול, מאומן ונייד שביכולתו להעביר את המלחמה באופן משמעותי ויעיל לשטחי אויב ולהכריעה שם.
1 הכרעה טעונה תמיד השתלטות על שטחים או מרחבים אסטרטגיים המשנים את מאזן הכוחות הכולל תוך זמן קצר.
המחדלים של צמרת מערכת הביטחון וצה"ל בראשה ב-15 השנים האחרונות אומרים "דרשני". על הממשלה לבצע ראורגניזציה מקיפה במבנה בהרכב האישי ובמערכות הבקרה והשליטה העוסקות בצה"ל ובכללן ועדת חוץ-וביטחון, קבינט המלחמה והמל"ל. חייבים לסלק מצה"ל את תורות ה"נומרוס קלאוזואוס" למיניהם;
צבא העם חייב לייצג את הרכב העם בכל הרמות והדרגות. ממשלת ישראל והכנסת הן היחידות שתקבענה את גבולות הביטחון הישראלים. מי שאינו מקבל קביעה זו חשוד באי-אמון למולדת אינו יכול להמשיך ולשרתה ויש לבחון מחדש - חוקית ומשפטית - את זכאותו להמשיך ולהיות אזרח ישראל.
אין מעורבות פוליטית במדים!! - לא בסדיר (חובה או קבע) ולא בשירות מילואים.
2 בכדי שמהלכים אלה יזכו באמון ושקיפות ציבוריים, חייבים לנהלן על יסוד ממצאי חקירה של ועדת חקירה ציבורית אותה יש להקים לאלתר. לאחר פרסום הממצאים והגדרת השינויים ובכללם חקיקת יסוד רלוונטית, יש לאשררם במשאל עם, וכך להחזיר לעם ולמדינה את השכל הישר והסמכות השלטונית שמאבק 18 החודשים האחרונים כפה עלינו בעזרת ממשל אמריקני חסר בושה ואחריות.
הודעת הפרישה של האלוף חליווה היא סנונית המבשרת את השינוי הנדרש. חשוב שלא תהיה יחידה וחיוני ודחוף שלא תישאר יחידה. אני עדיין מעדיף שוועדת חקירה ממלכתית שעליה יוחלט ברוב מוסכם של 80 קולות חברי הכנסת, תתקדם לתהליך חילופי הגברי בשירות מערכת הביטחון וצה"ל בראשה. חשוב להבטיח שגם מעשי הפורשים ייבחנו בוועדת החקירה הממלכתית ופרישתם לא תשמש דרך התחמקות מאחריות במקום שזו נחוצה. חשוב להבטיח שהוועדה תיבחן את אחריות הממשלה, הקבינט וועדת חו"ב וועדות המשנה שלהן. כ"כ חשוב לבדוק את תפקודה של המל"ל בקונטקסט האירוע ותקופת הבוחן הכללית.
בגלל מורכבות הנושא והרכבו המסועף, רצוי שמבקר המדינה יקים צוות מעקב בלתי תלוי בוועדה משלו, והכנסת תקים צוות היגוי לבדיקה ומעקב של עבודת הוועדות וועדות המשנה (שבוודאי תהיינה בו). התוצאות חייבות לתת מענה מקיף וראוי ככל האפשר לכלל הנושאים והגורמים שיוגדרו בכתב המינוי של ועדת החקירה - פוליטיים ומקצועיים כאחד. בשום אופן אין לחזור על ליקויי ועדת אגרנט ואחרות שבאו אחריה. לאור האמור לעיל, אני רואה בבחינת יחסי ישראל עם ארה"ב ובמיוחד האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית - אחד הנושאים הקריטיים של עבודת ועדת החקירה.
מנקודת ראות זו, הקמת הוועדה בהקדם חשובה ביותר ודחופה עד מאוד.