כולנו מכירים את המצב בו רכשנו מערכת אבטחה נהדרת לבית: מצלמות אבטחה, חיישני תנועה, מכשירי זיהוי ביומטרי, וקוד כניסה שצריך להקיש כדי לפתוח את שער הבית. אלא, שכל פעם ששליח מחייג אנחנו נותנים לשליח את הקוד, עד כדי כך שבאמת הקוד הזה לא שווה כלום.
אז אותו הסיפור קורה עם ארנקי חומרה למטבעות קריפטו. משקיעים, שמעוניינים להשקיע כספים ולשמור עליהם מאובטחים, קונים ציוד אבטחה רציני, אבל בסופו של דבר נופלים בהונאות אנושיות שגורמות לכך שכל הטכנולוגיה שהושקעה לא תהיה שווה כלום.
הטור הזה הוא לא טכנולוגי. לא צריך להיות טכנולוג גדול כדי להבין את העקרון. צריך לדעת שבעולם הקריפטו יש שני ארנקי חומרה רציניים: לדג'ר וטרזור. שניהם די דומים בעקרון ההפעלה שלהם, והגם שאני ממליץ על טרזור ולא לדג'ר, גם לדג'ר עדיף על להתקין אפליקציה בטלפון שתשמור לכם על המטבעות.
בסופו של דבר ובהפשטה יתרה שהיא לא טכנולוגית, הארנקים האלה עובדים כך שהם מכילים אלמנט מאובטח ששומר את המפתחות שלכם (הדרך לגשת למטבעות הקריפטו) בצורה שאומרת שגם אם יש לכם וירוס או תוכנת ריגול על המחשב, אי-אפשר לחלץ את המטבעות, ובלי שתאשרו עסקה על הארנק (שנראה כמו דיסק-און-קי מגודל) אז היא לא תצא לפועל. במצב כזה, גם במערכות שעשויות להיות נגועות בוירוסים, המטבעות מאובטחים יחסית. בנוסף, אם איבדתם גישה למפתחות, איבדתם את הכסף. זה לא משהו שקיים במערכת הבנקאית.
הכשל העיקרי הוא גיבוי. כיוון שאם ארנק כזה נופל לאסלה, נאבד או נשבר אז גם הגישה למטבעות עשויה להעלם, צריך לגבות אותו. הגיבוי נעשה על-ידי מה שנקרא SEED: מחרוזת של 12 או 24 מילים שצריכה להשמר בצורה מאובטחת, בין אם בפתק שתניחו בכספת או בלוח מתכת מאובטח. ברור שלא על מחשב, כי אז אם יש וירוס או תוכנת ריגול על המחשב, הכסף יעלם.