המאמר הזה בכלל התחיל בתור הסבר קצר למצגת שהעברתי היום לעוזרים משפטיים על תביעות השתקה. בגלל הקליניקה שלנו רציתי להסביר למה לתביעות השתקה יש אלמנט מיוחד. אז אני אתחיל במשל על הרפואה הציבורית שלנו.
הרפואה הציבורית שלנו היא נס, באמת. ישראל היא מדינה חריגה. בזכות הרפואה הציבורית שלנו הצלחנו להלחם בקורונה בצורה כל כך טובה, להטמיע חיסונים באוכלוסייה, לצמצם מיתות, והכל כשהמערכת באמת קורסת ביחס לאיך שהיא צריכה להיות. אבל העובדה שיש לנו משאב ציבורי, "של כולם" היא נס. היתרון של מערכת ציבורית היא שכל עוד היא עובדת, גם העשיר וגם העני יקבלו טיפול טוב. כשיש עומס נוצרות שתי בעיות: החזק והעשיר הולך למערכת הפרטית, אבל החלש צריך לצעוק חזק יותר כדי לקבל שירות.
הגעת למיון? אם לא הגעת במצב חמור, אם אתה לא צועק מכאבים, אז אתה תחכה לנצח. תעמוד בתור אחרי אלה שמחכים. הגעת לרופא? אם אתה רוצה בדיקה לא מספיק שאתה במצב לא טוב, אלא אתה צריך לעשות הצגות כדי לקבל את מה שאתה רוצה. מצד שני, המערכת מפתחת אדישות. היא מניחה שכולם משקרים. בא אדם ואומר שכואבת לו הרגל? הוא שקרן ולא נאמין לו.
ככה נוצר מצב שאדם הגון ש"סתם" יש לו כאב לא ילך להבדק כי לאיש לא תהיה מוטיבציה לעזור לו, והוא יגיע רק כשהמצב יהיה מאוחר מדי. מנגד, אדם שמשקר, מטיל עומס על המערכת, משתמש במשאבים ציבוריים, וסותם את היכולת של אחרים.