שלוש נקודות היו פה מאז ה-7 באוקטובר. נחלק אותם למקטעים: שלב 1 - אנטי-ציונות בחודשים הראשונים, כשהגורמים היו "מרוסנים" המיקוד היה נגד "הציונות". ביכולת לפלטר את יהדות ארה"ב, הצליחו המארגנים ללכת עמוק בתוך קווי הפוליטיקלי קורקט, והיה קשה מאוד להסביר שקריאות "From the river to the sea" הן קריאה לרצח עם והשמדתם של ישראלים= יהודים= אנטישמיות. ההקשה הלוגית הייתה ארוכה לציבור האמריקני והשאירה מרחבי הכחשה משמעותיים, שחלק ממנה גם (לצערי) הייתה בשיח של יהדות ארה"ב, שהגם אם לא אהבו אותה, לא נגעו ב-"נשק יום הדין" שזה אנטישמיות.

שלב 2 - אנטישמיות

מאז החלה ההסלמה בקמפוס של קולמביה, בימים האחרונים, נתקלנו ב-"ראיית הזהב". כאשר מוחים פרו-פלשתינים שולחים את הסטודנטים "לחזור לפולין", אין כבר קשר לישראל. הרעיון מעל פני השטח הוא להחזיר אותם לארצות המוצא שממנה היגרו לאמריקה, אבל הם לא שלחו אותם לרוסיה, לגרמניה או לאוקראינה, הם שלחו אותם לפולין, שזה שם קוד למחנות ההשמדה. על האירוע הזה, כבר לא ניתן יותר לנפנף באנטי ציונות, כי זה, אנטישמיות מהסוג הישן (והמאוד) לא טוב. זה כבר תחילת תנועת ההינתקות של הסבלנות האמריקנית מהאירוע של מלחמת עזה.

שלב 3, אנטי אמריקניות

בשלב הזה, סטודנטים זהובי שיער ותכולי עיניים כבר מורידים את דגל ארה"ב, וכובשים את מדשאות הקמפוס בכפיות ותפילה מוסלמית. זו כבר התקפה ישירה על הממלכה, ופה, פה נגמרה הסבלנות לגמרי. לא במקרה שבוע שעבר דיברתי על Tipping point. מה שאנחנו רואים פה זה המבוא של הפרומו של ההתחלה של הטיפול באירוע. אמריקנים הם עם נדיב, הם עם עם סבלנות, עם נאיבי. כשנגמר להם (ונגמר להם) זה הופך מאוד עמוק, מאוד יסודי ובעיקר מאוד מאוד כואב. כתבתי אתמול על התביעות והחקיקות שעוברות בקונגרס And you haven't seen nothing yet!