בנובמבר 2023 הוציא "יד ושם" מעין מסמך הנחיות/הצעות למורים שתפקידו העיקרי לכוון את המורים לנרטיב לפיו השוואת אירועי 7.10.2023 לשואת העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה היא שגיאה ולמעשה אינה לגיטימית (לצד אמירות על הכלה, רגישות, וכיו"ב). לאחרונה, בהתקרב הימים הלאומיים, "יד ושם" רענן את מסמך ההנחיות/המלצות
1 ואף ערך סבב שיחות באמצעות הזום למורים שהיו מעוניינים בכך.
לית מאן דפליג כי יש שוני משמעותי בין שואת העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה לבין אירועי שבת שמחת תורה 7.10.2023 בכמה היבטים משמעותיים. ביניהם - משך זמן האירוע, גלובליות, טוטליות, היקף ושיטתיות הרצח, תהליכיות שראשיתה הדרת היהודים מהחברה הגרמנית וסופה בהשמדה פיזית של האוכלוסייה היהודית במרחבי השליטה הנאציים, אמצעי ביצוע הרצח (ההיבט של "תיעוש" ההשמדה בתקופת השואה), יכולת להתגונן באופן אפקטיבי, ויכולת להשיב מלחמה שערה ולעבור ממגננה למתקפה שהם פועל יוצא של קיומה של מדינה ריבונית.
הכרחי לעמוד על נקודות קריטיות אלו, להדגיש אותן, להרחיב ולהעמיק בהן. אם כן, ברור כי אירועי 7.10.2023 אינם
השואה (בהא הידיעה) שהיא אירוע היסטורי מובחן שניתן להתפלמס על תיקופו המדויק, אך
עיקרו - ניסיון ("מוצלח" למדי לצערנו בקריטריונים של המבצעים)
להשמדת העם היהודי בקנה מידה טוטלי וגלובלי שהתבצע באופן שיטתי על בסיס האידיאולוגיה האנטישמית והגזענית של גרמניה הנאצית ובעלי בריתה (ובכלל זה בעלי בריתה השמיים - ולא במקרה ציין ברל כצנלסון ב-1936 כי "עין בּוֹחנת הייתה יכוֹלה מזמן להכּיר את קרבת-הנפש שבּין תנוּעת-השחרוּר של שכנינוּ השמיים לתנוּעת-השחרוּר של בּוֹזי-בּני-שם"
2) במהלך מלחמת העולם השנייה.
עם זאת, לאירועי 7.10.2023, יש בהחלט מאפיינים הדומים לאלה שהיו בשואה, ועבור אנשים שחוו את האירוע הם בהחלט בגדר שואה (לא השואה, אלא - שואה). חשוב לציין שהמונח "שואה" קדם לאירוע היסטורי של השואה, ומשמעותו המקראית המקורית היא בדרך כלל אסון כבד - במישרין או בהשאלה (למשל - משלי א', כ"ז, משלי ג', כ"ה, תהילים ל"ה, ח', איוב ל"ח, כ"ז, צפניה א', ט"ו, ומקומות נוספים). כמובן, הבחירה במילה מקראית לציון האירוע ההיסטורי אליו אנו מתייחסים אינו מקרי, וכמדומני הייתה בו אמירה דו-משמעית - מצד אחד להדגיש את ייחודיות האירוע ומצד שני, באופן דיאלקטי, להדגיש שמדובר באירוע לא כל כך ייחודי כאשר אנו מדברים על רצף תולדותיו של העם היהודי.
האירוע היה שיא רדיפת היהודים בגולה ובמובן זה היה ייחודי ולא-ייחודי בו-זמנית - כי תמיד הקיום היהודי בגולה, מחוסר הריבונות ויכולת ההגנה העצמית, מתאפיין בניסיונות השמדה טוטלית (בהקשר זה מעניין לציין שתודעת "הפתרון הסופי" מופיעה כבר בתנ"ך - בתהילים פ"ג, ה' - "... אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד ...", וכמובן במגילת אסתר, וכן בהגדה של פסח - "...שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ..."). ואכן, לפחות בחלק מהמקומות בנגב המערבי, למשך כמה שעות, המציאות הייתה של העדר ריבונות והעדר כוח - מציאות דמוית גולה - והתוצאות הנוראיות בהתאם.
הנקודה שהטרידה אותי במסמך הראשוני שפורסם היא ניסיון שגוי היסטורית להמעיט בזיקה של האידיאולוגיה של החמאס לאידיאולוגיה הנאצית, לכל הפחות בכל הקשור לאנטישמיות חסלנית, לעשות דיפרנציאציה (בידול) ביניהם. אומנם באחד הסרטונים אליהם הייתה הפניה ודווקא מוזכר בבירורחאג' מחמד אמין אל-חוסייני
3 (אם כי בקצרה, תוך חוסר מיצוי והמעטת תפקידו הקריטי ביצירת תמהיל של האיסלאמיזם, האנטישמיות הנאצית, והאידיאולוגיה הפלשתינית), אך גם בלעדיו, ובהתבסס על המידע בסרטונים אליהם מפנה המסמך, בולט דמיון חולני ומבהיל בין מוטיבים ויעדים חסלניים של האנטישמיות הנאצית לזו האיסלאמיסטית (כך למשל בכתביו של סייד קוטב).
אולם חשוב להבין ולהפנים - כי מדובר לא רק בדמיון (עד כדי זיהוי) אלא
בהשפעה ממשית של האידיאולוגיה הנאצית על העולם הרעיוני של המזרח התיכון בכלל, ועל האידאולוגיה הפלשתינית מיסודה בפרט. לא מדובר בדמיון מקרי, אלא בדבר מה מהותי מאוד, אימננטי להשקפת העולם הפלשתינית, תולדה של התפתחות היסטורית, ויש על כך מחקר רציני (לצערי ברובו טרם תורגם לעברית
4). ברל כצנלסון ז"ל עמד על השפעה זו כבר ב-1936 בתארו את "... נאצים הפּלשׂתינאים, שהצליחוּ לרכּז כּאן בּארץ את האנטישמיוּת הזוֹאוֹלוֹגית של אירוֹפּה עם תאוַת הפּגיוֹן שבּמזרח..."
5.
על הזיקה ההדוקה ביו האידיאולוגיה הנאצית לזו הפלשתינית ועל ביטוייה המעשיים של זיקה זו, ניתן לקרוא ולהתרשם במחקר שפורסם (באנגלית) לפני כשנתיים בידי המרכז למורשת המודיעין (המל"מ)
6. התעלמות מהיבט זה או הפחתה בחשיבותו ובמשקלו היא פשוט שגיאה אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה - הן בהיבט של מחקר היסטורי פר-סה, הן בהיבט של האינטרפרטציה שלו, וכן בהיבט של הפקת לקחים אקטואליים. בהתייחס לכך אני מוצא מן העניין להביא מדבריו של יצחק טבנקין ז"ל -
"אני רואה קשר יסודי - קשר של לקח שצריך ללמוד - בין הדיון על עמידת היהודים בתקופת השואה לבין דיוננו עתה. כי תמיד, נוכח היערכות האויב להשמידנו, עולה הסכנה של התחמקות מראיית האמת החמורה במערומיה. וכך מחריפה הסכנה לשגות באשליות. הסכנה שבאשליות - הן לגבי הגדרת המערכה והן לגבי הברירה שלפנינו היא, כאז כן עתה, סכנת השיתוק, סכנת האיחור בהפעלת כל הכוח העומד לרשותנו בעוד מועד, הסכנה שבהשלכת יהבנו על עזרתם של גורמים אחרים, ללא הסתכנות עצמית תחילה"
7 [ההדגשות שלי, ל.ג.].
מה שצריך להנחות אותנו בהיבט זה, כמו בכל היבט אחר בחיים, זה קודם כל
יושרה אינטלקטואלית והתבססות על עובדות ונתונים, קרי - מה שנכתב, נהגה ומשודר - הוא הבסיס למה שנעשה. ועל-בסיס בחינה מדוקדקת, ישרה והגונה של אלה - עולה בברור כי האנטישמיות החסלנית מבית-המדרש הנאצי אימננטית לאידיאולוגיה הפלשתינית בכלל, ולזו של החמאס (כמו גם של הג'יהאד האיסלאמי) בפרט. ולא שהאידיאולוגיה שמקדמת הרש"פ, המונהגת בידי מחמוד עבאס, שיותר מפעם אחת עשה שימוש באלמנטים של הכחשת שואה במוסדות האינדוקטרינציה שלה (המכונים משום מה מוסדות חינוך) טובה במשהו מזו של החמאס מהבחינה הזו
8.
מכל מקום - אנו כהיסטוריונים וכאנשי חינוך - חייבים מול תלמידינו ביושרה והגינות -
והצגת האמת כהווייתה ולא טשטוש המציאות לצורך אג'נדה זו או אחרת או לצורך שמירה על "נפשותיהם הרכות" של תלמידינו בתיכון העומדים להחזיק בקרב מאוד בנשק המגן, או לצורך נטיעת תקווה שאינה אלא אשליה. לפיכך - אין מנוס אלא להצביע באופן ברור, ביושרה, בהגינות, ובהתבסס על מקורות היסטוריים ואקטואליים, הן על
נקודות השוני הקריטיות, ובאותה מידה גם על
הדמיון וההמשכיות הרעיונית בין השואה למאורעות שבת שמחת תורה תשפ"ד.