הדרישה להתכונן לישיבה ממושכת בלבנון הועלתה בזמנו לא על-ידי בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר או תומכיהם "המשיחיסטים", אלא דרש זאת פרופ׳ יובל נאמן בתחילתה של מלחמת לבנון הראשונה, מי שהיה בחייו נשיא אוניברסיטת תל אביב, ראש סוכנות החלל הישראלית, ממלא-מקום ראש אמ"ן, מגדולי הפיזיקאים בישראל, וחבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. נאמן פרסם מאמר מקיף שכותרתו "להתארגן לישיבה ארוכה בלבנון" בעתון מעריב ב-13.6.82, שבוע אחרי פרוץ המלחמה, ובו הציג את כל הנימוקים לעמדתו. כדי לתרגם את הניצחון הצבאי להישג אסטרטגי של ישראל, ולמנוע את הפיכתו של הניצחון הצבאי לתבוסה מדינית, הצטרפה תנועת התחייה בראשות נאמן לממשלה, למרות עוינותה לממשלת בגין ושרון ולמרות מאבקה נגד הנסיגה מסיני, אשר התרחשה לפני פרוץ המלחמה. נאמן סבר כי האפשרות היחידה להבטיח את ביטחון ישראל בצפון היא סגירת הגבול בנהר האל-אוואלי בדומה לבקעת הירדן, כינון מנהל צבאי ישראלי, וחלוקת תעודות זהות לתושבי האזור בדומה לתעודות הזהות הכתומות לערביי יו"ש. כל אפשרות אחרת, לפי טענותיו, תגרום להפיכתה של מלחמת שלום הגליל לסבב נוסף של מבצע ליטני, וצה"ל ישקע בלבנון בשטח כבוש. נאמן טען שכוח רב-לאומי בדרום לבנון שאת הצבתו הציעו האמריקנים, לא יהיה יעיל, ובמציאות הלבנונית הטרור נגד ישראל יחזור. את אותה הדעה הציג גם מי שהיה הכי רחוק מלהיחשב כמשיחיסט, מושבניק שעמד הכי יציב עם שתי רגליו על הקרקע, הרמטכ"ל האחרון בצה"ל שהיה בעל חשיבה אסטרטגית ולאומית, רפאל איתן, הזכור בכינויו "רפול". על-פי טענתו של רפול הייתה ישראל חייבת להיערך להקים בדרום לבנון מאחזי נח"ל, כדבר הכרחי להבטחת ביטחונה, ולאחר שחרורו מצה"ל הצטרף רפול לתחייה. במצב הנוכחי בגבול הצפון התמונה מול החיזבאללה מורכבת ולא ברורה. חיזבאללה מסלים את הלחימה ומפגין נכונות לעצור את כניסת צה"ל לרפיח, ואם הכניסה תתרחש בעוצמה מלאה, להפוך את מלחמת ההתשה בצפון למלחמה בעוצמה מלאה ולהכשיל את הכניסה. האלוף מיל' יצחק בריק טוען שכמו שצה"ל במקרה של מלחמה בעוצמה מלאה יכול להפוך את לבנון לעזה, באותה המידה גם החיזבאללה יכול להפוך את ישראל לעזה, ושנוצר סוג של מאזן אימה והרתעה הדדית בין ישראל והחיזבאללה. החיזבאללה משדרת לישראל שעוצמת התקפותיהם על הצפון כעומק התקיפה הישראלית בעזה. לכן ישראל לא ממהרת להיכנס לרפיח ולמערכה בצפון בעוצמה מלאה. כעת, כאשר האפשרות של התפרצות מלחמה כוללת בצפון הולכת וגוברת, ומדובר בצורך להרחקת החיזבאללה כתנאי לחזרתם של תושבי הצפון לבתיהם, למקבלי החלטות כדאי לזכור את לקחי העבר. הדעות שהציג נאמן אז, בקיץ 1982, לגב ההסדר בלבנון התקבלו כחריגות ולא מקובלות, בגלל אווירת אופטימיות בארץ לגבי עתידה של לבנון אחרי תבוסתו של אש"ף. גם שליטה ישראלית לא נראתה נחוצה, כי צבא דרום לבנון בפיקודו של מייג'ור חדאד היה בן ברית של ישראל, והשיעים בדרום לבנון אז היו מיעוט קטן ונרדף, ידידותיים לישראל ועוד לא הפכו לגורם דומיננטי בלבנון ועוין לישראל. השיעים עדיין זכרו אז שב-1948 שהה צה"ל בדרום לבנון כחצי שנה, והם רצו להקים בחסות ישראל ויליית שיעית בדרום לבנון בשני צידי הליטני. הטענות של נאמן לא התקבלו כנחוצות גם בגין הציפייה לבחירתו של בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון ולחתימת חוזה שלום עם לבנון, אותו חוזה שלום שבהמשך שרד רק ימים ספורים אחרי הירצחו של בשיר ג'ומאייל. במלחמת לבנון הראשונה ממשלת ישראל הצהירה בעקביות שנוכחות צה"ל בלבנון היא לזמן מוגבל בלבד ומחויבת משיקולים צבאיים, ונזהרה מאוד מלעורר חשש לגבי כוונותיה לשלוט בשטח לזמן בלתי מוגבל מעבר לשיקולים מבצעיים. ההתפתחויות בלבנון מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד היום הוכיחו במדויק את צדקתו של יובל נאמן לגבי הצורך בשליטת צה"ל בדרום לבנון לזמן בלתי מוגבל כתנאי היחיד לביטחון ישראל בגבול הצפון. כעת אינם קיימים בלבנון התנאים שניתן היה לפרשם בעבר כחלופה לשליטת צה"ל בשטח שתבטחנה את ביטחונה. אם ההתפתחויות בלוחמה מול החיזבאללה בסופו של דבר יביאו את ישראל שוב לכניסה ללבנון, אזי תצטרך ישראל להתארגן לישיבה ממושכת בדרום לבנון.