יום העצמאות היה חג חשוב עבור בלפור והרצל חקק, האחים התאומים מאז לידתם ב-י"ז בניסן תש"ח. על-פי העדויות במאמרים שפרסמו ובראיונות בהם רואיינו, ההורים גידלו אותם כ'ילדי התקומה' והלבישו אותם ביום העצמאות בבגדי עצמאות. מצורפת תמונתם לבושים ב'חולצת העשור', ביום העצמאות בשנת העשור למדינה. בחרתי לנתח את השיר "הזיה בדרך לירושלים" מהספר "שירי מולדת" תשנ"ב 1992. בלפור חקק כתב אותו ליום העצמאות תנש"א 1991. כבן לדור התקומה בשיר זה הוא מתכתב עם שירים שרבים מאיתנו מזהים כשירי התקומה שלנו. הזיה בדרך לירושלים / בלפור חקק הַסְּעָרָה תּוֹסֶסֶת בְּסָרִיס שֶׁהָיָה שֹׁרֶשׁ מִלְחַמְתִּי מַתְחִילָה בְּבֵית מַחְסִיר שֶׁהָיָה לְבֵית מֵאִיר. בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת אֲנִי נֶאֱבָק עַל הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם. גַּבִּי אֶל הַקִּיר וְאֵין בְּכוֹחִי לָנוּעַ. בָּאָבִיב תָּשָׁ"ח זוֹכְרוֹת אוֹתִי הַשַּׁיָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר. אֲנִי נוֹסֵעַ לִירוּשָׁלַיִם וְיֶרַח אִיָּר הַיּוֹם. יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי מָלֵא חֲלוֹם יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי מָלֵא גַּעֲגוּעַ. בַּאֲבִיב תָּשָׁ"ח נוֹלַדְתִּי יֶלֶד כִּסּוּפִים וְעַכְשָׁו בַּחֲלוֹם אֲנִי נוֹשֵׂא שִׁלְדוֹת אוֹר שְׁבוּרוֹת זוֹכֵר אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת בְּשַׁעַר הַגַּיְא. אֲנִי נוֹשֵׂא עַל שִׁכְמי אֶת רֶכֶס הַשַּׁיָּרוֹת וְכָל הַלּוֹחֲמִים הַמֵּתִים קָמִים לָלֶכֶת אַחֲרַי לוֹחֲמִים עַכְשָׁו שׁוּב בַּבֻּסְתָּנִים וּבַטֵרָאסוֹת מִסְּבִיבָם יֵהוֹם הַסַּעַר בַּדֶּרֶךְ אֶל הַקִּיר. בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַמַּסָּע בַּיַּעַר אֲנִי קָם מֵעֲצֵי הַזַּיִת, וַעֲצֵי הָאֲפַרְסֵק. בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם הַמַּעֲטִירָה רֹאשִׁי הַשָּׁח עוֹלֶה עִם הָאֳרָנִים הַגְּבוֹהִים. בְּאֶמְצַע הָעֲלִיָּה הַקָּשָׁה לִירוּשָׁלַיִם הַנְּצוּרָה בְּאֶמְצַע מִלְחַמְתָּהּ הַחֲדָשָׁה אֲנִי - הַסַּעַר. בשיר זה משלב בלפור חקק את הולדתו בשנת תש"ח עם מלחמת השחרור שהתחוללה אז וגם עם המלחמה החדשה שאינה מפוענחת בשיר. בעת קריאת השיר הזכירו לי מילותיו מספר שירים ישראלים שהשׂתרגו ביחד לשיר מקורי חדש. השיר מתכתב, למשל, עם המנון הפלמ"ח שכתב זרובבל גלעד, הפותח במילים: "מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר". בלפור שינה זאת: "מִסְּבִיבָם (מסביב ללוחמים שנהרגו) יֵהוֹם הַסַּעַר" ובסיום השיר, לאחר התהליך הנפשי שתיאר, כתב: "אֲנִי - הַסַּעַר". במילים מתוך שיר הפלמ"ח "אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח" השתמש בלפור חקק בשינוי: הראש שלו כן שָּׁח, אך לא נשאר במצב זה אלא הוא מתרומם - "רֹאשִׁי הַשָּׁח עוֹלֶה". נכתב בהמנון ברבים: "אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח", בעוד בלפור כתב על עצמו בלשון יחיד: "אֲנִי - הַסַּעַר". השיר מתכתב גם עם השיר "בָּאבּ אֶל וָואד" של חיים גורי: בלפור חקק כתב בשיר: "מִלְחַמְתִּי מַתְחִילָה בְּבֵית מַחְסִיר" וחיים גורי כתב: "אוֹר כּוֹכָב רִאשׁוֹן מֵעֵבֶר בֵּית-מַחְסִיר" (בית מחסיר הוא מושב בית מאיר היום). גורי כתב: "סְלָעִים וּרְכָסִים" באופן כללי, בעוד בלפור הזכיר רכס אחד מיוחד: "רֶכֶס הַשַּׁיָּרוֹת". זהו רכס הרים בהרי ירושלים השולט על הקטע המחבר בין שער הגיא למחלף שורש. בלפור הזכיר את הישוב שורש בשירו, בשמו העברי "שֹׁרֶשׁ" וגם כפי שנקרא לפני כן, בשֵׁם הערבי "סָרִיס": "הַסְּעָרָה תּוֹסֶסֶת בְּסָרִיס שֶׁהָיָה שֹׁרֶשׁ". ברֶכֶס הַשַּׁיָּרוֹת שוכן היישוב בית מאיר שגם אותו הזכיר בלפור בשמו העברי "בֵּית מֵאִיר" וגם כפי שנקרא לפני כן, בשֵׁם הערבי "בֵּית מַחְסִיר". שמו של הרכס הוא על שם השיירות שעלו לירושלים במהלך מלחמת העצמאות כדי לספק מזון, מים, תחמושת ותרופות לאנשי ירושלים שהייתה נצורה. על רכס זה התנהלו קרבות קשים של חטיבת הפלמ"ח - הראל, ולוחמים רבים נפלו בהם.

זכירה על דרך החיוב

גורי כתב: "בָּאבּ אֶל וָואד, / לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ" וגם: "וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם אֶחָד אֶחָד". הוא כתב גם על דרך השלילה לא לשכוח, כי ייתכן שהמתים יישכחו במרוצת הזמן, והנופלים מבקשים: "זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ / אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ". זה המניע לקיומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: לקיים את הצו לזכור את הנופלים. זכירת שמות מביעה קִרבה אל השמות. באִזכור רשימת שמות יעקב אבינו וצאצאיו שירדו למצרים בתחילת חומש "שמות": "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת (עִם) יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ (משפחתו) בָּאוּ" (שמות א' א'), שאלו הפרשנים: למה צריך להזכיר את כל השמות הללו שידועים מספר בראשית? פרשן המקרא רש"י, רבי שלמה יצחקי, כתב: "להודיע חיבתם". בלפור כתב שהוא "זוֹכֵר אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת בְּשַׁעַר הַגַּיְא", ברור שאינו שוכח אותם. התפיסה היא שמי שזוכר - ראוי לגאולה. הבעל שם טוב אמר: "בזכירה - סוד הגאולה". גורי כתב: "שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר" ובלפור כתב: "זוֹכְרוֹת אוֹתִי / הַשַּׁיָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר". בבית השני כתב בשינוי: "בַּדֶּרֶךְ אֶל הַקִּיר". אפשר להבין זאת כרמז למלחמת ששת הימים, בה שוחרר הכותל (הקיר) המערבי. גורי כתב: "שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי" ובלפור כתב: "אֲנִי נוֹשֵׂא שִׁלְדוֹת אוֹר שְׁבוּרוֹת". השיר של בלפור מתכתב עם שיר נוסף של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" אותו כתב בלילה לאחר נפילת ה-ל"ה. השיר נכתב בגוף ראשון רבים, כאילו המתים מדברים. לדברי ההיסטוריון מרדכי בר-און, הלוחמים "מוסיפים להופיע יחד עם הנותרים כאילו עודם בחיים, משום שהם ממשיכים להגדיר את הקהילה כולה, ואף מעצימים את זהותה הייחודית". בשיר החללים אומרים: "הן נקום, והגחנו שנית כמו אז / ושבנו שנית לתחיה". גם בלפור כתב שהמתים קמים ולוחמים: "וְכָל הַלּוֹחֲמִים הַמֵּתִים קָמִים לָלֶכֶת אַחֲרַי / לוֹחֲמִים עַכְשָׁו שׁוּב בַּבֻּסְתָּנִים וּבַטֵרָאסוֹת (מדרגות מלאכותיות שנבנו במדרונות ההרים כדי למנוע סחף או כדי לשמש לחקלאות)". בבית הרביעי של השיר "הנה מוטלות גופותינו" מבקשים הלוחמים לא לשכוח אותם: "יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!". בלפור הדגיש שהוא אינו שוכח, אלא "זוֹכֵר אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת בְּשַׁעַר הַגַּיְא". בשני השירים מוזכר יער. גורי כתב: "עת הרוח עוברת ביער" ובלפור כתב: "בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַמַּסָּע בַּיַּעַר". בשני השירים מוזכרת סערה. אצל גורי: "ואותות מבשרים סערה!" ובלפור כתב: "יֵהוֹם הַסַּעַר", "אֲנִי - הַסַּעַר". השיר של בלפור חקק מתכתב גם עם השיר של אהוד מנור "בדרך חזרה". המשפט "רֹאשִׁי הַשָּׁח עוֹלֶה עִם הָאֳרָנִים הַגְּבוֹהִים" הזכיר לי את שירו של אהוד מנור "בדרך חזרה", בו נכתב: "אני חוזר בדרך בה טיפסתי / בין אורנים גבוהים". ברור שהדובר השירי בשיר של בלפור חקק מטפס, שהרי הוא "בְּאֶמְצַע הָעֲלִיָּה הַקָּשָׁה לִירוּשָׁלַיִם" והוא רואה אֳרָנִים גְּבוֹהִים. אהוד מנור כתב: "אני חוזר בדרך בה חיפשתי / אור בלילות כהים". האור מוזכר בשיר של בלפור במשפט: "אֲנִי נוֹשֵׂא שִׁלְדוֹת אוֹר שְׁבוּרוֹת".

לסיכום

בשירים רבים בלפור משלב פסוקים ושיבוצים מארון הספרים היהודי, בשיר זה שהוא שיר תקומה, שילב המשורר חלקי שורות ומילים ממספר שירים ישראלים. השיר יפה ומעניין והשילוב נראה טבעי ולא מאולץ. בלפור חקק זוכר את כל השמות. גם אנו "נזכור את כולם / את יפי הבלורית והתואר / כי רעות שכזאת לעולם /לא תיתן את ליבנו לשכוח" כפי שכתב המשורר חיים גורי בשיר "הרעוּת".