נסענו ארבעה בני משפחה - לפי סדר הא"ב - אורי בוטון ויעל מרגלית ואלי שילוח ואני לאצטדיון "עופר" בחיפה לחפש אתונות, וכמו שאול המקראי מצאנו מלוכה. הפתעה כה נעימה. רגע, זה מצריך הסבר. לפני התחרות עם מכבי חיפה הובילה מכבי תל אביב שלנו ביתרון של חמש נקודות. אך עד לסיום הליגה נותרו עדיין ארבע תחרויות, דהיינו 12 נקודות. אילו חיפה ניצחה אותנו הלילה היה הפער מצטמצם לשתי נקודות בלבד, והיינו נותרים עם עוד שלושה משחקים, דהיינו תשע נקודות. זה היה מסכן מאוד את סיכויינו לזכות השנה באליפות המדינה. ובכן, נסענו ארבעתנו ואמרנו כי אם נשיג בחיפה, במגרש זר לנו, תוצאת תיקו זה יהיה יפה מאוד. יישאר פער של חמש כאשר בקופה רק תשע נקודות. עד שבאנו לחיפה מודאגים התבשרנו במכונית שיריבתנו הנצחית הפועל תל אביב הפסידה למועדון ספורט אשדוד, והובטחה ירידתה לליגה נמוכה. אל ייחד כבודה ביציענו. במשפחתי קיימת מחלוקת. יש השואפים לראות את היריבה משחקת בימי שישי במגרשים שלעתים יש בהם יותר חול מאשר דשא, ויש האומרים כי מוטב ששחקני הפועל יישארו בליגה הגבוהה עימנו, וכך נזכה בכל עונה למשחקי דרבי עירוניים וערים. איני מוסמך לומר מה דעת כל אחד מנוסעי המכונית. זו זכותם לפרטיות. אבל על עצמי אומר כי אני מעדיף לוותר על משחקי הדרבי ובלבד שהפועל תשחק במגרשים נידחים בימי שישי אחר-הצהריים נגד קבוצות אלמוניות. ואז באנו לחיפה. ואז מכבי תל אביב פתחה מבוהלת, נורא. ואז התאוששה. ואז לא זו בלבד שרצינו תיקו אלא ניצחנו. ואז שרנו במלוא הגרון ש"צהוב עולה" ו"יש אליפות". כי בפועל - לא באורח רשמי עדיין - האליפות כבר בכיסנו. ואיזה כיף היה לנסוע בחזרה לתל אביב. מכבי תל אביב אלופה. הפועל תל אביב ירדה ליגה. מישהו אמר כי נותר רק להעביר את בנימין נתניהו מראשות הממשלה לכנסת, והשבת תהיה מושלמת.