יצאנו מבתי העלמין הצבאיים, הותרנו שם את הדמעות, את הקדיש, את הפרחים, את הדגלון הקטן עם הסרט השחור, את אל מלא רחמים, את ההספדים והחיבוקים, את הדמעות הנושרות על מצבת השיש הקר. יצאנו מבתי העלמין הצבאיים, בליבנו נשאנו את גיבורי האומה, אחים ואחיות, בנים ובנות, אימהות ואבות, סבים וסבתות, חברים וחברות, על לוח ליבנו, נטלנו ידינו, ניערנו את המים המטהרים, מיהרנו להניף את דגל מדינת ישראל, עוד שעה קלה נביט בפני הנופלים ונודה להם על שהקריבו חייהם כדי שנוכל לחיות, כדי שנמשיך לעצור ולהפריח את שממת האדם. יצאנו מבתי העלמין הצבאיים, כל עצמותינו אומרות הלל ושבח לגיבורי האומה, בפינו שירה והודיה ליושב במרומים על כל החסד והטוב שגמלנו, על נס תחיית ותקומת העם היהודי, אחרי שנות גלות מרים מלענה. ארץ ישראל ומדינת ישראל נקנו בייסורים, נקנו בדמעות, במאבקים, במלחמות, בהתמודדויות בלתי פוסקות, בשברים, בנשיכת שפתיים בידיים קפוצות, בלב שותת וברוח גדולה, באמונה בצדקת הדרך, באתה בחרתנו מכל העמים. יצאנו מבתי העלמין הצבאיים, הבטנו אחור בגעגוע ובזיכרון ונשאנו עיננו אל התורן, הבטנו ב-76 שנות תחיית האומה היהודית, 76 שנות בניית הבית הלאומי, 76 שנות מאין יצרנו יש, 76 שנות בנייה, צמיחה, פריחה בכל תחומי החיים, 76 שנות מימוש הזכות ההיסטורית של העם השב למולדתו, ירושת אבותיו, 76 שנות תחיית השפה העברית, תחיית בתי המדרש, האוניברסיטאות, תחיית העצמות היבשות אשר היו למשל ולשנינה במשך אלפי שנות הגלות. דווקא בשנה זו, מוכרחים להיות שמח, להיות שמח על היש ויש הרבה, הרבה מאוד. לשמוח על הבית, על הצבא, על הריבונות, על שאיננו נרדפים עוד בגולה הדוויה, על שאיננו חסרי מגן, על הדמוקרטיה, על התרבות, על המדע, על הרוח, על המחלוקות, על התעשיה, על האומנות, על מדינה עצמאית, מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה שעצמאותה נקנתה בדמים רבים, מדינה נלחמת את מלחמת הקוממיות שטרם תמה. דווקא בשנה זו, השנה בה ביקשו שונאינו, מבקשי רעתנו, מבקשי חיינו, לאבד ולהשמיד את היהודים מעל פני האדמה, שנה בה השכול היכה במאות משפחות ופצע את האומה כולה, מוכרחים להיות שמח. המבחן שאני מציע לכל אדם המתלבט איך להתנהג ביום העצמאות, מסתכם בשאלה אחת, מה ישמח את מבקשי השמדתנו? האם נעניק רגעי אושר לאנסים מחללי הנשים והגברים? האם נעניק רגעי שמחה לרוצחי תינוקות ועורפי ראשים? האם נעניק רגעי עונג לשורפי הבתים ולחוטפי יהודים ממיטתם? האם נעניק לאנשי התועבה ביום העצמאות ה-76 את הפרס הגדול ביותר, פרס של עם מובס, עם שששונו היה לאסונו, שמחתו הייתה לאבלו, שתקוותו הייתה לייאושו? כמו בכל שנה, שעות אחדות אחרי שיצאנו מבתי העלמין הצבאיים, זוכרים את המחיר הנורא, את האהובים והאהובים שהיו לתמונות, שירים, קטעי צוואה והספדים, צועדים לעבר רחובה של עיר לרקוד ולהודות, נוהרים לבתי הכנסת בלבוש חג לשבח ולהודות על הנס הגדול, נס תקומת מדינת ישראל. לתפארת מדינת ישראל. השנה יותר מבכל שנה, התפללו לשלום החטופים הדליקו נר לכבוד הנופלים, שאו ברכה להחלמת הפצועים, חזקו את אריות האומה עד לתבוסת שונאינו ושוב הגולים בתוך עמם לבתיהם ושירו בגרון ניחר את ההמנון, יש לנו בית, יש לנו מדינה, יש לנו עם נפלא, יש לנו תקווה, צאו לחגוג את יום העצמאות, הדליקו את המשואות. עבודה רבה לפנינו להפוך את המדינה היפה והטובה שלנו למושלמת, למדינת מופת, מדינת תיקון העולם, מדינת החרות הצדק והמוסר, מדינה שהיא שלנו, שאיננו אורחים בה, שאיננו גולים במדינות חסות, שאיננו עוד נרדפים חסרי מגן. שירו את שירת הניצחון של האומה היהודית, שירה שתישמע עד לאירן, לעזה, ללבנון, לתימן, לסוריה, לעירק ותבהיר להם כי עם הנצח אינו מתיירא, אינו מובס, עם של גבורה וניצחון. הניפו אל על את דגל האומה היהודית-ישראלית, חגגו עצמאות בלב זוכר. הלילה יש לשמוח, למרות כל רודפינו המבקשים להשיגנו, עם ישראל חי.