אין לי ביקורת על המצוקה הנשקפת ממשפחות בני הערובה, להם מותר לומר כל מה שיש להן על לבבן. הבעיה היא עם השרלטנים שכולנו מכירים את שמם, הממלאים כל יום את ערוצי התרעלה והמנצלים את מצוקת המשפחות כדי לקצור רווח פוליטי וכדי לקדם את עגלתם הריקה למרכז הבמה.
עמדת המשפחות "אדם קרוב אצל עצמו", "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת" הם נכסי צאן ברזל שלנו ומבטאים את סדרי העדיפות של משפחות החטופים. הן סוברות שהאינטרס האישי שלהן, גובר על אינטרס הכלל. הן רוצות לראות את קרוביהן בכל מחיר, ואני מבין אותן, ללא ספק מבין אותן.
גם טענתן שהמדינה היא זו שאחראית לכשל והיא גם זו שחייבת לעשות מאמץ עליון כדי לתקן חלק מאוד חשוב שניתן עדיין לתקנו היא צודקת ואין לי מילה רעה עליה.
את עמדתן אני מבין, אני תומך בזכותן ובחובתן לעמוד עליה, ממש כפי שאני מבין ותומך בעמדת הממשלה שמקשיבה להן, ומחויבת לעשיית המון שיקולים אחרים. ובבואה להחליט היא מחליטה על-פי מכלול השיקולים ולא רק על-פי כאב המשפחות. הכאב הוא חשוב, לכאב במשפחות יש משקל בהחלטות, לדעתי אף משקל רב, אך כאב המשפחות והחטופים אינם מהות הכול.
עמדת כל אדם אחר אדם אחר, המעתיק את עמדת המשפחות, "כזה ראה וקדש" הוא אחד מאלה:
- שרלטן, אדם אשר האינטרס שלו (פוליטי, כלכלי, אחר) חשוב לו יותר מהאינטרס הלאומי
ומדוע? כאשר בן משפחה מקבל החלטה, הוא נגוע בניגוד עניינים. מותר לו להיות בניגוד עניינים, הגילוי הנאות כתוב לו על המצח, ולכן הציבור מבין שיש לו זכות מלאה לאחוז בדעותיו אפילו אם קיימת אפשרות שהן נוגדות את אינטרס הציבור.
לעומת זאת, כל אדם אחר לא נושא אות על מצחו, ולכן מצופה ממנו להציג עמדה מאוזנת, עמדה המבטאת תמהיל של האינטרסים הלאומיים והאישיים על שיקוליהם ומשקליהם.
ומאיפה באה החובה הזו? היא באה מעילת הסבירות. אותה עילה שמרבית מבקרי הממשלה לחמו עליה אך לפני מספר חודשים. בית המשפט ביטל חוק יסוד אשר פגע בה, וכיום בדעותיהם הם קורעים אותה לגזרים.
מה המשמעות הפיזית של עילת הסבירות? מהו נייר הלקמוס לקיומה? כיצד מבחין בית המשפט אם העילה נחצתה אם-לאו? ובכן, בית המשפט בודק אם לא נשמט מידי המחליטים שיקול מרכזי, או אם לשיקול מרכזי ניתן משקל שגוי באורח קיצוני.
בית המשפט מצפה שהמחליט ישקול את כל השיקולים שבעניין ולכל שיקול ייתן משקל ראוי ורק על-סמך תהליך כזה או תהליך הסוטה ממנו במקצת לא יבטל בית המשפט את ההחלטה המנהלית (חוקית) - ראו סעיף 37 של עמדת המדינה לבג"ץ (שהתקבלה, החוק בוטל) נגד הביטול החלקי של עילת הסבירות "חובה לפעול בסבירות, משמעה כי על הרשות המינהלית המבקשת לקבל החלטה במסגרת סמכותה ליתן משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים להחלטתה המסתמנת, ולאזן קיום חובת הסבירות מחייב, כנקודת מוצא, כי הרשות המינהלית ביניהם באופן ראוי שקלה את כלל השיקולים הרלוונטיים.
אך בכך לא די, שכן מתן משקל נמוך או גבוה באופן קיצוני לשיקול זה או אחר, עלול להביא לפגם ניכר בהחלטה המינהלית". וכדברי פרופ' דפנה ברק- ארז, "על דרך ההשאלה, ניתן לומר כי אפשר להקדיח את התבשיל גם כאשר שמים בו את כל המרכיבים הנכונים, אך בכמויות החורגות מן הנדרש במידה ניכרת'".
ומהי המסקנה המסקנה היא שכל אדם, למעט אם הוא קרוב משפחה או שיש לו קירבה ממשית אחרת לנפגעים הישירים, ולכן אין לו גילוי נאות של "ניגוד עניינים" על המצח, והוא מקנה לעמדת המשפחות משקל מוחלט, משהו בסגנון "חובה לעשות הכל כדי לשחרר את החטופים" דורך בשתי רגליו על עילת הסבירות, דורך בשתי רגליו על היועצת המשפטית לממשלה, דורך בשתי רגליו על בג"ץ שהגן בחירוף נפש על העילה הזו, והקהל ה"דמוקרטי" אשר נציגיו עתרו לבית המשפט עושה יום יום, שעה שעה צחוק בראש חוצות מהעילה הזו, מבטל בהבל פה את ההישג הדמוקרטי שהשיגה החברה בישראל, נגד השיגיונות של אנשי שלטון הזויים, אנשי שלטון שאפיינו נכון את הבעיות, אך שיטת הפתרון שלהם, אללי היא שוד ושבר.
בחוסר שיקול דעת קיצוני דחף שר המשפטים לביטול עילת הסבירות מבלי שהמציא לנו תחליף שימלא את החסר. אני מניח שנשוב לעניין הזה, אך מנקודת מבט אחרת, מאוזנת יותר, מוסכמת יותר, עם העילה במתכונתה הקיימת קשה מאוד להמשיך. מחובתנו לצמצם בהסכמה את אי-הוודאות השיפוטית שאין לה אח ורע בעולם כולו ואשר נובעת ממורשת הקוסם אהרן ברק וגברה מאוד בעזרת שוליותיו שלא הגיעו לקרסוליו האינטלקטואליים, באמצעות החלפת את אי-הודאות, אשר אחד ממוקדיה המרכזיים הוא עילת הסבירות, בחקיקה, והכל עקב בצד אגודל כדי שלא ייוותר ואקום בשום תחום מחיינו.
בכל מקום בו תהיה חקיקה מחליפה, עילת הסבירות מתפיידת או לפחות מצטמצמת. בכל מקום בו אין חקיקה, עילת הסבירות בעינה עומדת, ומאחר שלא קרה כלום בחקיקה, עילת הסבירות תקפה במלוא היקפה, ומחייבת את כולנו, כולל את השרלטנים שבקרבנו המדברים אלינו יום יום מערוצי התרעלה, אלופים במיל, עיתונאים בגרוש, ופרשנים שאפילו אגורה אינם שווים, לנקוט עמדות אך ורק לאחר שחקרנו, והיום לא בעיה לחקור, ואז שקלנו את כל השיקולים שליקטנו, והענקנו לכל שיקול את המשקל הראוי לו. זוהי חובתנו לעצמנו, זוהי חובתנו לדמוקרטיה שלנו, שאם לא כן אנו יורקים לבאר ממנה אנו שותים.