מדינת ישראל היא נס. נס מעשי אדם, בעצת אל ובדחיפתו. היא אינה רק מקלט מדיני ליהודי העולם, אלא מדינה עם תכלית וייעוד מוסרי, שעדיין איננו רואים אותו במלואו. אולם ככל שהחזון וה"חוזה" עם המדינה מסתכם בביטחון, מדובר בקטנוּת-רואי של כאן ועכשיו, שאינה יודעת להבדיל בין עיקר לטפל.
ביטחון אינו ערך, הוא אמצעי - חשוב ביותר - למימוש הערכים. הוא נגזרת של ערך החיים, וכורח המציאות המאיימת כל עוד האויב צמא לדמנו. אך הוא אינו תחליף לערכי התקומה האחרים עליהם של תחיית עם ישראל בארצו.
כל אומה יודעת עליות ומורדות ומבחן קיומה הוא בחוסנה. טבח שבעה באוקטובר הוא ללא ספק דעיכה של המדינה, אך ימי הגבורה והפגנת העוצמה שבאו אחריו הם דבר עצום שאין להקל בו ראש. מעולם בהיסטוריה היהודית לא הִכִּינוּ את אויבינו בכזו נחישות שוק על ירך. לחצי אומות העולם אומנם מעכבים בידינו מלהשלים את המערכה, ובלעדיהם יכולנו כבר להכריע את החמאס - אך יש להאזר בסבלנות מורטת עצבים ולהבין שגם רומא לא נבנתה ביום אחד.
מכאן ועד שבירת הכלים, תוך התנכרות למדינה ולמה שהיא מייצגת, ארוכה הדרך. מאז שמחת תורה יושבים עוכרי שמחות וזורעי יאוש באולפנים וחוסמים כיכרות, כשבפיהם אש וגופרית על האוחזים בהגה. רוממות החזרת החטופים בגרונם, אך בפועל הם גורמים להכשלת השבת החטופים, באמירות תבוסתניות שרק מעודדות את חמאס להכביד את לבו.
ממניעים פוליטיים גרידא של שאיפה להחליף את הממשלה הנבחרת, הם עושים כל שביכולתם כדי להשבית כל שמחה ומועד, חוסמים כבישים, שורפים אסמים, משליכים פיתות בפסח לקריה ויורקים על כל מה שקדוש לעם הזה. אל תטעו, מדובר במתי מעט, חסרי כוח אלקטורלי, שיודעים לעשות הרבה רעש וצלצולים. אך הבמה התקשורתית המופרזת שהם מקבלים מצד מערכות התקשורת נותנת להם נפח משקל לא פרופורציונלי.