הגיע הזמן להסיר את שכפ"ץ הקדושה מצה"ל ולקבל תשובות נוקבות על המערכה בעזה המדיניות של ראש הממשלה ברורה. להמשיך במלחמה ולהשאירו על כיסאו ומבוי סתום לגבי החטופים הוא המרשם שנוח לו. אך מה המטרה של צה"ל מלבד התכלית לחסל את החמאס שלא רוצה להתחסל ויחייה סינוואר שלא רוצה להיתפס? בעצם הוא זה שעומד מאחורי המשא והמתן לשחרור חטופים ויש לו קלפים טובים. צחוק מר של גורל.
בחודש השמיני ללחימה הציבור רשאי לדעת מה קורה. לא מה קורה עכשיו בהתקפה על ג'בליה וראשית תמרון ברפיח, ולא דיווח יום יומי מדובר צה"ל, איזה דוח יומי אפור ומדכדך, אלא מה קורה בכלל. בשעה שמספר החללים והנפגעים בקרב הלוחמים הולך וגדל, החטופים לא הוחזרו הביתה ויש חשש לחייהם של רבים מהם, תושבי העוטף עדיין נתונים להתקפות טילים של החמאס ובצפון - יישובים נהרסים ותושביהם ממשיכים להיות פליטים.
לא די שבחודש השמיני למלחמה חוגים בצה"ל מאשימים את הצמרת המדינית על שלא הכינה תרחיש לגבי מה שאמור להיות לאחר הלחימה, ככה שנותר חלל לאחר עזיבת הזירה ואנשי החמאס מתארגנים בה שוב. חמאס אכן לא מפסיק להפתיע. לצערי גם בממשלת ישראל אין הפתעות. לכן אין דבר קל מזה כמו לתלות בה את קולר המחדל שהרוויחה ביושר וזאת בשעה שלגורם המדיני אין ולא הייתה שום מדיניות ל"יום שאחרי". צה"ל הוא שנמצא בחזית המערכה הצבאית שם הוא חייב להפגין את יכולתו. והיה אם הגורם המדיני מפריע לניצחון, על מפקדיו, ולא על חוגים עלומים בהדלפה לתקשורת, להודיע על כך לדרג המדיני בשפה שאינה משתמעת לשני פנים. אז גם הציבור הרחב יידע.
להסיר את השכפ"ץ של צה"ל מול הציבור אין כאן איזה עניין שבין הצמרת המדינית לצמרת הביטחונית. יש כאן עניין של עתיד המדינה אשר שוקעת יותר ויותר בביצה ואין כל סימן שהיא תיחלץ ממנה בקרוב. הציבור במדינה דמוקרטית, זכותו לדעת לאן מוליכים אותו. עד כה כה הוא הלך בעקבות צה"ל כסומא באפילה. הסקרים שמרו על צה"ל בצמרת. אלא שבסופו של יום לא די לקרוא ידיעה בניו-יורק טיימס כי ממשל ביידן ציפה שישראל תיכנס לשלב ג' למערכה עד סוף ינואר ותסיג את מרבית כוחותיה מרצועת עזה כאשר יישארו חיילים בעיקר למשימות מיוחדת. אין ספק כי הערכה זאת הייתה משותפת הן למודיעין של ארה"ב והן של ישראל. ולא מספיק לשמוע מפי שר החוץ האמריקני שמסתמך על מומחים של צבא ארה"ב והמודיעין שלה כי "הרבה אנשי חמאס יישארו ולא משנה מה ישראל תעשה ברפיח". אנו רוצים לשמוע מצה"ל את המצב לאשורו. צה"ל לוחם אבל מעבר לעשייה השוטפת אנו לא יודעים מה קורה ומה יקרה. את המחיר משלם העם בדמים - תרתי משמע.
ראוי לציין כי במלחמת העצמאות, הארוכה במלחמות ישראל, הניצחונות בקרבות בזירות השונות החלו לאחר ההפוגה הראשונה ב-1948 והניצחון הסופי לקראת הסכמי שביתת הנשק בשלהי אותה שנה. כלומר כתשעה חודשים לאחר תחילת מלחמת העצמאות ידענו שסופה מתקרב והניצחון בידינו. במלחמת עזה אנו מתקרבים לפרק זמן זה ואנו לא יודעים מה המצב העכשווי אבל אנו מודעים, ועוד איך, לכך שהוא רחוק מלהיות ורוד. התגובות נעות מאפתיה - אידָשוֹן, ועד ליאוש. זה אותו הדבר.
מזכיר קצת את הביצה הוויטנאמית את המערכה בויטנאם לא ניהל הנשיא ג'ונסון אלא שר ההגנה המבריק שלו רוברט מקנמארה והמפקד של הכוחות שם, הגנראל ווסטמורלנד. שניהם אחראים לכישלון המהדהד. ג'ונסון, ובמידה רבה גם הנשיא קנדי לפניו סמכו על שר הגנה שלהם והפיקוד הצבאי .בפברואר 1966 נפגש ג'ונסון עם מפקד הכוחות הצבאיים האמריקניים באזור, הגנרל וויליאם ווסטמורלנד, ועל-פי המלצתו הורה להציב בוויטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט 1966.
מלחמת ויטנאם הפכה לכישלון צבאי ופוליטי מחפיר ומתגלגל וללא תקדים. מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה קרוב לארבעה מיליון נפש, בהם כ-2 מיליון מאזרחי ויטנאם, צפון ודרום, לאוס וקמבודיה, כ-1.2 מיליון חיילים מצפון ויטנאם וכוחות הווייטקונג, כ-224 אלף חיילים מדרום ויטנאם וכ-58 אלף חיילים אמריקניים. זה לא כולל מאות אלפי פצועים, הרס כלכלי בביליונים רבים. זו התוצאה הלאומית והבינלאומית של "מלחמה שווא" ארורה זאת, שבסופה ארה"ב הכירה בתבוסתה. זאת לאחר הפגנת ההמונים בוושינגטון שבה המפגינים הטילו מצור על הבירה. הנשיא ניקסון והיועץ לביטחון לאומי שלו הנרי קיסינגר קיבלו אז את ההחלטה הסופית לסיים את המלחמה.
ללמדכם כי ניהול מערכה צבאית הוא חלק בלתי נפרד מן המכלול המדיני כאשר המנהיגים האזרחיים הם אלה שקובעים את המטרה. ככה היה במלחמת העולם השנייה כאשר המנהיגים המדיניים של בעלות הברית הם שקבעו את המטרות ואילו מפקדי חיילות הברית יעצו וביצעו את המדיניות. ככה הובסה גרמניה הנאצית והציר שלה, לרבות יפן. בסופו של דבר הממשלה היא זאת שאחראית על ענייני המדינה בפנים ובחוץ. לצערנו אין לנו ממשלה שמנהלת דבר כלשהו ולכן כובד ההכרעה הוא על צה"ל. אלא שב"מעגל קסמים" זה צה"ל לא הוא שקובע מדיניות, והוא קשור להכרעת הצמרת המדינית. בהעדר מדיניות אנו מקבלים את השקיעה האיטית בביצה שאנו מצויים בתוכה והאובך הכבד שעוטף אותה.
אילו ההיסטוריונית המבריקה ברברה טוכמן כותבת היום את "מצעד האיוולת", מלחמת עזה הייתה בצמרת. עדיין ניתן לעשות משהו, וגם זאת בלחץ ציבורי גדול, כדי לדחוק אותה למטה. להוציא אותה לגמרי מן הרשימה זה כבר בלתי אפשרי. השינוי לעתיד יבוא לאחר מסקנות ועדת החקירה הממלכתית שתקום כדי לעסוק במחדל הגדול ביותר של המדינה מאז הקמתה. רק אז יתחיל שלב ההבראה הקשה והארוך. הוא בלתי נמנע כי אנו חפצי חיים טובים, משמעותיים וערכיים יותר. ואם נפגין בעוצמה וללא רתע את היכולת שלנו אנו נגיע להגשמת כמיהה זאת.