אם הכוח הוא השפה שראש המשלה והחבורה שלו מבינים -העולם, גם הוא, ידבר בשפה הזאת כלפינו על משקל אמירתו של ההיסטוריון הבריטי בן המאה ה-19, לורד אקטון, ש"כול כוח נוטה להשחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט", אמירה שהולמת את ממשלת נתניהו, הרי האמונה בכוח צבאי שרק הוא יפתור בעיות קיומיות, היא מופרכת. בתומי חשבתי כי בעקבות ה-7 באוקטובר אחד הלקחים מן הכישלון הצבאי המחפיר אמור להיות כי יותר כוח עלול לגרום ליותר אסון וכי עלינו להיות צנועים יותר בהערכת כוחנו.
אם יש סמיכות בין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אלה הלקחים שיש ללמוד משניהם. לגבי הראשון שמירה על ערכי אדם, כדי שאסון השואה או אסונות פחותים לא יישנו ולגבי האחרונה שנלמד לשכוח. מעבר להרתעה, שזאת תופעה רצויה, יש סייגים ונימנע ככול האפשר משימוש יתר בהם, כי אז הכשל רב יותר מן התועלת. טעיתי. הן לגבי השואה והן לגבי הכוח הצבאי. בשניהם הלקחים לא הופקו.
לא בכדי מייסדי המדינה ובראשם דוד בן-גוריון קראו לצבא הישראלי "צבא ההגנה לישראל". ככה התחילה מלחמת העצמאות וככה הביס צה"ל את הכוחות ואת צבאות ערב שתקפו את היישוב היהודי כדי למנוע את עצמאותו. ככה הצלחנו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. שכן בהיות צה"ל צבא העם ומבוסס בעיקר על שירות מילואים, מאחורי צה"ל עמד העם שלחם על ביתו, על עצמאותו, על ערכיו. עוצמת העורף התבטאה בעיקר בסולידריות המוחלטת של העם עם כוחות ההגנה שלו.
לעומת זאת בהמשך המלחמה הנגררת בעזה - צה"ל, ומאחוריו הציבור שנותן בו אמון, אנו מאבדים את המצפן. מי שחושב באופן אופטימי שעם חיסול החמאס הבעיה של ישראל תיפתר סופית מרמה את עצמו ואת הציבור. מה גם שהחמאס בינתיים לא חוסל. המערכה הזאת היא גם ייחודית בשל הבינאום שלה, בין אם נכיר בכך או לא. העולם מעורב. בשעה שבמערכות הקודמות העולם, לפחות זה הנאור, תמך במדינה היהודית היחידה שעומדת על נפשה, תמיכה זאת לא רק הולכת ונשחקת, אלא היא הולכת וקורסת. ועם ישראל לא לבדו ישכון ובגויים יתחשב.
שפת הכוח. דומני שאחת המסקנות שהעולם החופשי ובראשו התומכת הגדולה ללא תחליף, ארה"ב, מסיקים ממציאות זאת של כוח ויותר כוח, הוא שיש לדבר אל ממשלה זאת וגם אל הציבור שתומך בה בשפה המובנת להם - כוח. אנו רואים את הצעדים ראשונים בכיוון זה בכול הזירות הבינלאומיות. גם מצד אומות בודדות ומוסדות בינלאומיים רבים. האחרונה בהם היא מצרים, מדינה שהשלום אתה היה אבן יסוד לביטחוננו. היא מפנה לנו עורף ללא תקדים מאז כינון יחסים מדיניים וביטחוניים בין שתי המדינות. גם ירדן מאבדת סובלנותה. וישנן עוד תופעות שמדינות ומוסדותיהן השונים נוקטים צעדים שונים ובהיקפים שונים שפוגעים בנו ובאינטרסים שלנו. ויש גם צעד בינלאומי מאורגן כמו ההחלטה של עצרת האו"ם ברוב מכריע לשדרג את הסטטוס של הישות הפלשתינית. זאת אומנם החלטה סמלית שאין לה שיניים אך משקלה הוא גדול.
ככה התקבלה גם החלטת עצרת האומות המאוחדות בעד חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית. ככה התקבלה הצהרת בלפור שגם לה לא היו שיניים ולא מנעה מממשלת המנדט הבריטי להוציא את "הספר הלבן" אך המשמעות לגבינו הייתה קריטית. ואכן גם החלטת עצרת האו"ם וגם הצהרת בלפור מוזכרים במגילת העצמאות שלנו. באור זה יש לראות את החלטת עצרת האו"ם האחרונה.
ב-10 במאי 2024 אישרה העצרת הכללית של האו"ם ברוב של 143 מדינות, הצעת החלטה להעניק לרשות הפלשתינית זכויות נוספות באו"ם. כמו-כן אישרה לרשות להגיש פעם נוספת את הבקשה להתקבל כחברה מלאה למועצת הביטחון של האו"ם. משמעות ההחלטה היא שנציגי הרשות הפלשתינית, שמאז שנת 2012 הייתה במעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", יוכלו מעתה להשתתף בדיוני העצרת הכללית, להעלות הצעות לדיונים ולהשתתף בפורומים של ארגונים ובוועדות האו"ם ובתהליכי בחירת הנציגים בוועדות השונות של האו"ם. החלטה זאת יש לה חשיבות סמלית אך ערכית לא רק כלפי העם הפלשתיני אלא לגבי העולם כולו.
היה ואנו, לאמור ממשלת האסון הלאומי בראשות ביבי נתניהו, נוסיף לצפצף על העולם וגם על חלק גדול של הציבור הישראלי, העולם לרבות ארה"ב יגיעו למסקנה שיש לכפות על הסוררת ששמה ישראל את החוק הבינלאומי. לתכלית זאת ישנה מועצת הביטחון שלהחלטה שלה משמעות ביצועית.
למועצת הביטחון יש שיניים. מועצת הביטחון של האו"ם היא הגוף בעל האחריות העיקרית לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים לפי מגילת האו"ם. כל חברות האו"ם, שהן כמעט כל מדינות העולם, מחויבות לקיים את החלטות מועצת הביטחון. למועצה תפקידים במניעת סכסוכים וקידום יישובם בדרכי שלום. עיקר תשומת הלב מתמקדת בסמכויותיה לפי פרק שבע של מגילת האו"ם, כאשר המועצה קובעת כי מצב מסוים מהווה איום על השלום והביטחון הבינלאומיים, היא רשאית להטיל אמצעים כדי לאכוף את החלטותיה. בראש ובראשונה, מדובר באמצעים שאינם כוחניים, כמו סנקציות כלכליות, השעיית קשרי תעופה או אמברגו על אספקת נשק לאזור הסכסוך. אולם אם המועצה סבורה כי אין בכך די, היא רשאית להתיר שימוש בכוח צבאי לאכיפת החלטותיה.
אין צורך להגיע לשימוש בכוח כדי להכניע מדינות. די בסנקציות אחרות שישראל לא תוכל לעמוד בהן. דרום אפריקה של האפטהייד לא יכלה לעמוד בהן. המצור כבר התחיל והוא יילך ויתהדק כל עוד אנו ננהל את המערכה בעזה ללא איפוק ראוי וכול עוד לא נקבע אופק מדיני. בין היתר בהכרה בזכויות הלגטימיות של הפלשתינים, מקור הסיכסוך, שתשים קץ אחת ולתמיד לחיכוכי הדמים והמלחמות באזור ותביא את השלום המיוחל, בראש וראשונה לנו אבל גם לאזור, ותתרום ליציבות בעולם. לעתים נדמה לי שזאת החלופה הריאלית להחזיר את את המדינה המסוחררת למסלול השפיות הנורמלי. עם זאת הייתי מעדיף כי המהפך בחברה יבוא מבפנים כדי שלא נעמיד את העולם במבחן הכוח כלפינו.