הערת פתיחה. לא כולם יודעים מה זה "ארזאץ". המילה היא גרמנית ומשמעה "חלופה". פעם בתקופת הצנע בארץ, הקפה ניתן במשורה ובמקרים רבים השתמשו בחלופה כמו "שעורים קלויים" או כמו עולש של ציקוריה, צמח נטול קפאין וחלופה לקפה. בתקופת מלחמת העולם השנייה, ברוב הארצות הקפה היה ersatz . ולגופו של הפוסט.
ב"עין השביעית" - 27.5.2024 מופיעה הכתבה של חן אגרי תחת הכותרת "העיתונות הישראלית מועלת בתפקידה בסיקור המלחמה בעזה". בפתח המאמר צוין כי "למרבית הציבור הישראלי יש חור שחור בתפיסת המציאות שלו. הוא לא נחשף אליה בתקשורת הישראלית... שכן יש אסון אנושי בקנה מידה עצום ממש כאן מעבר לגבול, אסון שנעדר כמעט לחלוטין מסדר היום התקשורתי הישראלי. למעט הארץ ואתר עצמאי כמו "שיחה מקומית", התקשורת המרכזית בישראל מתעלמת כמעט באופן מוחלט מגורלם של האזרחים העזתיים."
בפוסט ב-30.11.23 תחת הכותרת "בוקר טוב עזה" - לציבור הרחב אין מושג מה קורה בעזה למעט הלחימה עצמה" - הערתי בין השאר - "בוקר טוב וייטנאם" - סרט אמריקני משלהי שנות ה-80 הוא קומדיה סוריאליסטית לעגנית, שכן גם הויטנאמים וגם הלוחמים האמריקנים לא ראו שם אף בוקר טוב ולא ערב טוב. מלחמת ויטנאם הייתה רחוקה מלב הציבור האמריקני ועם הזמן גרמה להתנגדות פומבית למלחמה בשל אובדן החיים הגדול של הלוחמים במלחמה. עם זאת הציבור האמריקני קיבל סיקור מלא לא רק על המלחמה ועל הכוחות האמריקניים אלא על ויטנאם, לרבות הסבל הרב ומאות אלפי ההרוגים שהיה מנת חלקם של הוייטנאמים בשל המלחמה הזאת.
עזה התמונות שהעולם, מלבדנו, קיבל ומקבל מעזה מראות שעזה ברובה היא עי חרבות ואין כמעט רובע שלם שעומד על תילו כפי שהיה. המצלמה מראה רחובות ריקים וכבישים שנהרסו או קבורים בערמות של בניינים הרוסים. הן מראות אמבולנסים שבהם מיוסעות אימהות עם צירי לידה, שלא יכולות להגיע לבתי חולים מכיוון שהדרכים חסומות או שבית החולים איננו פועל עוד. המיקרופון קולט קולות של ירי, הפצצות, טנקים למטה ומטוסי הפצצה וקרב למעלה. אין מים וגם אילו מתקני ההתפלה היו עובדים, צינורות המים מרוסקים. החשמל הוא בקיצוב של כמה שעות ביום וברוב המקומות מנותק, ולאלה שנותרו בעיר בקושי יש גישה למקורות מזון ועזרה רפואית.
גם מאות אלפי המפונים בעצת צה"ל, מעבר לחיים עצמם נתונים במצב של סבל קשה ומצוקה רבה. אנו רואים רבבות אנשים, נשים, זקנים וטף משתרכים ברגל בהעדר רכבים או בהמות להסיע אותם. רבות מן הנשים נושאות את הטף וגם מטען כבד. הדרך היא קשה ובסיומה מחכה להם מציאות של צפיפות אנושית, לרוב במבנים ציבוריים מוזנחים, או בבקתות ללא שירותים נאותים, לעיתים ללא מיים ומזון. איך אפשר שלא לחמול? בוודאי לא אדם כמוני שורד שואה. מסיבה זאת עמדתי בכמה פוסטים על הצורך בטיפול הומאני וזאת כדי שאנו, בניגוד לחמאס, לא נאבד את צלם האנוש. אנו לא עשינו זאת ואם כבר, ותחת לחץ בינלאומי, לא במידה ראויה ולא בלב שלם. ולא רק שלא עשינו אלא שהתקשורת, אותו "כלב נובח" גזרה על עצמה אלם. ואנו, הציבור, לא יודעים, לא שומעים ולא מדברים.
ביבי מככב כאיש תקשורת עלי להביא בחשבון את הרקע לכך ובראיון עם אורי ברוכין ב"עין השביעית" 19.8.2021 ציינתי כי המדיה על כל שלוחותיה נגזרת מן המציאות. אם נפרמת הרקמה הזאת היא פוגעת אוטומטית בשיח הציבורי. הוא הופך קוטבי. אלא שהפעם החלוקה אינה בין תנועות אידיאולוגיות אלא בין מפלגות שמונהגות על-ידי "אישים", "כוכבים" - תופעה שנעדרת סממן דמוקרטי מובהק.
במקרה שלנו מי שדומיננטי במידה רבה, ואין זה משנה באיזו צורה, הוא ביבי נתניהו. הבמה היא שלו והוא הוא שנחשף לציבור. זה ועוד. ערוצי המידה בארץ הוסיפו חטא על חטא בכך שלא הראו שיקול דעת מערכתי אלא זה של רייטינג. כאשר ביבי מופיע ב"פריים טיים" שוב ושוב, אין לו משהו חדש לומר, אלא לטחון את המסרים הישנים שלו - אין ולו ערוץ אחד שיאמר "אין בזה עניין ציבורי ולכן לא נשדר את זה או נביא זאת בשולי המהדורה." יש גבול לכול תעלול. והשיקול כאן הוא שוב "מה ישדר הערוץ האחר". זאת לא עיתונאות ולא עיתונות כפי שהכרנו פעם.
ואם העולם, האו"ם או בית הדין הבינלאומי בהאג, מתעסק בנו, אנו המומים. ככה מן הסתם נפלה עלינו החלטת בית הדין הבילאומי על הפסקת הלחימה ברפיח. מה פתאום? הרי בהשוואה לחטאי חמאס החטאים שלנו כשלג ילבינו. שכן העדר הסיקור על הנעשה בעזה הוא גם מעבר לתפקידיי התקשורת. הוא בורות. בין אם הציבור רוצה לדעת ובין אם לא. החובה של עיתונות ראויה לדווח על כך. כשמדובר על שכנים שלנו, הפלשתינים, על אחת כמה וכמה. הרי גם במקרה הקיצוני - אחת הסיסמאות הידועות היא "דע את האויב". מי שיודע זה צה"ל ושירותי המודיעין, אך להם יש עניין להראות רק צד אחד של המטבע, וזה טבעי. אלא שאנו לא במדינת משטרה אלא אמורים להיות חברה דמוקרטית. אם העיתונות היא מראה שמשקפת את המציאות הרי אנו נמצאים אי-שם בין הונגריה לבין בורונדי.
בסיכומו של דבר העיתונות בארץ היא חלק מן הבעיה החברתית הערכית שלנו. כחברה, לא כיחידים, אנו נמצאים בשפל המדרגה, לא פחות מן העיתונות.