היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של שלונסקי, שהוא תמצית היגון וההתקרבנות היוצרים את התרבות הישראלית הפוסט-טראומטית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. אברהם שלונסקי (1973-1900) נולד באוקראינה ובגיל שלוש-עשרה נשלח ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב. במלחמת-העולם הראשונה חזר ללמוד בגימנסיה באוקראינה, ואת שירו הראשון פרסם בגיל תשע עשרה בגיליון השילוח בברלין. בגיל עשרים ואחת חזר לארץ ישראל כחלוץ, ועבד בחקלאות, בבניין ובסלילת כבישים. הוא השתלב בחבורת היוצרים התל אביביים, כתב פזמונים וערך את מוספי הספרות של 'דבר', 'הארץ' ו'על המשמר'. הוא עמד בראש חבורת 'יחדיו', שערערה על שירתם של ביאליק ובני דורו, ובה היו חברים גם נתן אלתרמן ולאה גולדברג. הוא היה רב-כשף בשפה העברית, המציא מילים חדשות (למשל 'סובלנות') וכתב במוסיקליות שלא היו לה מתחרים. הוא פרסם ספרים ומחזות ותרגם את שיקספיר לעברית מרוסית. בשנת 1967 זכה בפרס ישראל לספרות יפה. את השיר 'נד"ר קראתי בספרון הקטנטן 'מלאת' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 1979). את השיר פרסם שלונסקי בשנת 1943, כשהגיעו לארץ-ישראל ידיעות על שואת יהודי אירופה. הכותרת מבטאת את תוכנו של השיר, המתמקד בהתחייבות "לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ", התחייבות שהפכה מאוחר יותר למסר המכונן של מדינת-ישראל. השיר מרמז, כמובן, על תפילת 'כל נדרי', הנאמרת לפני תפילת ערבית בליל יום הכיפורים, המצהירה על ביטול הנדרים של המתפללים. זו תפילה מהפכנית, הפוטרת את המתפללים מהתחייבויותיהם, כדי שיוכלו לבקש סליחה על חטאיהם במהלך השנה ולפתוח דף חדש (נהוג להניח שמדובר בנדרים שבין האדם לאלוהיו, ולא בהתחיבות שבין אדם לאדם). תפילת 'כל נדרי' נפתחת במלים "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל", כדי להדגיש שהתרת הנדרים היא התחייבות הנאמרת בפני אלוהים ובפני קהילת המאמינים. שלונסקי מתקומם נגד התרת הנדרים, ולכן הוא מתעלם מן האל ומן הקהל ומבסס את התחייבותו על חושיו ("עַל דַּעַת עֵינַי") ועל רגשותיו ("עַל דַּעַת רַחְמַי"). שלונסקי מבקש להוציא את האחריות על השמדת היהודים מן הדיון הדתי או הלאומי או המוסרי, והוא מבקש מאיתנו להתייחס לתחושת הבטן שלנו המבקשת נקמה: "עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ". הוא מבקש מאיתנו לטבוע בזכרוננו את המראה הבלתי נסבל של זוועות השואה. הוא מבקש מאיתנו להתעלם גם מן האמפתיה הבסיסית שלנו, ולהתעלם מן הנטייה להשלים ולשכוח: "עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ". מאוחר יותר, בשנת 1952, חתם שלונסקי על גילוי דעת נגד הסכם השילומים עם גרמניה. בהתרסה נגד תפילת 'כל נדרי' מתחייב שלונסקי: "נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל, לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ". יש משהו מתסכל בנדר הזה, ושלונסקי מדגיש אותו באמצעות חזרה על המסר בדרכים שונות: "נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר", "לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל, לִזְכֹּר", וכדי לכסות את כל האפשרויות הוא משתמש גם בניסוח שלילי: "דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ". בבית השני מרחיב שלונסקי את ההתחייבות כשהוא חוזר על המלים "דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ". בניגוד לתפילת 'כל נדרי', המבטלת בכל שנה את הנדרים, שלונסקי מתחייב לקיים את הנדר "עַד דּוֹר עֲשִׂירִי", כלומר לפחות מאתיים שנה. לאחר מכן הוא מציב תנאים לזיכרון. הנדר יתקיים "עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי עַד כֻּלָּם עַד כֻּלָּהַם, עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי". שלונסקי מתחייב באמצעות המלה "קוֹנָם", שפירושו קורבן לבית-המקדש, והוא מבטא התחייבות שאין לחזור ממנה: "קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזָּעַם, קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי". נדמה ששלונסקי מבקש להילחם בנטייה הטבעית לשכוח: "וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם". לא קשה להבין את הצורך האנושי שמבטא שלונסקי, להתחייב לזכור, ואולי גם לנקום לאחר המפגש עם פשע נורא. שלונסקי ממשיך כאן מסורת ארוכה של תרבות זיכרון ונקם, עליה מבוססת היהדות. זו התרבות האוסרת על היכרות עם תרבויות נוספות, המטיפה להסתגרות ולשנאת זרים, ומתנגדת לחיים בשלום עם עמים ותרבויות שכנים. לולא תרבות הזיכרון המאיימת ("שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ"), מדינת ישראל הייתה יכולה לקבל את הצעת אחד העם לשני בתים לאומיים בארץ ישראל ולהימנע ממלחמות וקורבנות. אבל הנדר הקדום והלא מובן מימי כיבוש הארץ, "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", מחנך דורות של ילדים לשנאת זרים ושולח אותם להקריב את חייהם למען סלעים ואבנים. השיר הכואב והבוטה של שלונסקי מתאים גם לרגע הזה, בו תושבי ישראל שנחרדו מן הטבח ביישובי העוטף יצאו למלחמת השמדה בעזה, ותעשיית הזיכרון והנקם מטופחת בכל אמצעי התקשורת. כמה עצוב לגלות, במילים של שלונסקי, שלאחר אלפי שנים של ניסיון כואב וחסר תוחלת "מְאוּם לֹא נִלְמַד גַּם הַפָּעַם". שירו של שלונסקי מתאר, אולי בלי-דעת, את טיפוח הטראומה הלאומית העומדת בבסיס ההוויה היהודית ההיסטורית, ומלבה גם את הלאומיות הישראלית החדשה. כהלום-קרב, וכמומחה לפוסט-טראומה, אני יודע שכל שחזור של הטראומה מחמיר את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. כדי להתמודד עם טראומה צריך להניח לזיכרון הטראומטי, ולהתמקד בחיים עצמם, ביחסים האנושיים, בתמיכה ובאהבה. שחזור הטראומה מסוכן מאוד, והוא מעורר חרדה עצומה, כעס, אלימות והסתגרות. אלו הסימפטומים שהופכים חברה טראומטית לחברה גזענית, ובמקרים הקיצוניים לחברה פשיסטית. תרבות האבל והעצמת הטראומות הלאומיות (וטיפוח החרדה ושנאת הזרים על-ידי המנהיגים) הופך את מדינת ישראל למקום המסכן את בריאותם ועצם קיומם של תושביה.