הוא יבוא חרף שוחרי ההרס וחורבן "היום שאחרי" בוא יבוא. הוא בלתי נמנע חרף אלה שרוצים לעצור את מחוגי השעון. כאשר הוא יבוא וקרני השמש סוף-סוף יחדרו מבעד ל"שעה האפלה" שבה אנו אנו נתונים, ממתינה לנו משימה אדירה ללא תקדים. לא מדובר רק בוועדת חקירה ממלכתית שתחקור את ממדי האסון ואת הסיבות לו. ולא מדובר בחתירה לאופק הפתרון המדיני, פקעת מדינית ובינלאומית של יחסינו עם הפלשתינים שהסתבכה למעלה ממאה שנה והיא השורש הפורה ראש ולענה שגבה מאתנו ומשכנינו הפלשתינים הרבה דמים תרתי משמע.
זה יהיה חשבון הנפש שלנו - חקירה עצמית, נוקבת ביותר עם מניפה ענקית של לקחים, ציוויים ומסקנות על חלקנו שלנו במעש ובמחדל, של העם כולו, בטרגדיה שעברה עלינו. העם כולו ללא יוצא מן הכלל חייב לעצמו ולדורות הבאים חשבון נפש נוקב על מעשיו ומחדליו שהוליכו לאחד מרגעי השפל של האומה והמדינה. מעשים ומחדלים שהביאו עלינו בין היתר ממשלת רשע באשמת כולנו, ימין ושמאל ומרכז, חילונים ודתיים. כולנו אשמנו, בגדנו בעקרונות היסוד שעליהם קמה מדינת ישראל על עיי השואה.
וכשם שהשואה תיזכר רק אם נצמיד לה את יישום לקחיה וציווייה, ככה גם 7 באוקטובר ייזכר אך ורק אם ההקשר הישיר שלו יהיה מה בכול זאת הבשורה שהולידה הטרגדיה הנוראה הזאת. והיא, בדומה לשואה, לעניות דעתי - בשורת החיים ותיקון הליקויים שהביאו לאירוע הנורא הזה. איזו משמעות ניתן לחיים האלה מלבד הפצע שהגליד אך הוא טבוע בגופנו ובנשמתנו. ב-7 באוקטובר כל אלה שאמורים היו להגן על חיינו ועל בתינו נרדמו על משמרתם. האם זה קרה בשל רשלנות או העדר כוח מרתיע או כל גורם אחר שיש בו משום פגם צבאי? לא. זה קרה מכיוון שסמכנו בצורה קיצונית על כוחנו גם כאשר הוא היה בחזקת כוח מרתיע. כוח שעל-פי התפיסה שלנו איש לא יהין, ובוודאי לא תנועת טרור דוגמת החמאס, להעז ולתקוף אותנו.
מלחמת יום הכיפורים היא תזכורת. מבחינה אופרטיבית היה מודיעין לקוי ומטעה, אך מכול בחינה אחרת זאת הייתה יהירות אז ויהירות גם לקראת 7 באוקטובר עכשיו. סמכנו על הכוח. גלוי או סמוי. הקונספציה קבעה כי זה לא מתקבל על הדעת בתרחיש הפרוע ביותר, שהחמאס, על-אף כל הטילים שברשותו יהין להתגרות באופן רציני ב"מעצמה הצבאית החזקה במזרח התיכון". מי המטורף שיעז להסתבך בזה בלא להביא על על עצמו כליה? החמאס דילג על "קו המז'ינו" שלנו. ובמאות מקומות פרץ את הגדר. לא בטנקים אלא בטנדרים, באופניים או ברגל. ואנו נשארנו פעורי פה. יוהרה נטו, שכדי להפטר ממנה תהיינה דרושות לנו הרבה תעצומות הנפש. ככלות הכל ככה חונכנו מאז קום המדינה.
זה לא שכוח אינו מרכיב חשוב מן הדרגה הראשונה בהגנה על המדינה, אבל זה לא אומר שהוא עומד בפני עצמו. הוא גורם חשוב בקובץ מרכיבים לחיזוקו ולקיומו של העם לרבות ערכים, חינוך, סולידריות ואמונה בקווי יסוד שמצויים במגילת העצמאות שלנו, באין לנו חוקה כתובה. כוח עירום בלא מערכת ערכים בצידו ובלא תכלית לסיום המערכה, הוא מושחת ומשחית וגורם רקבון בכל המערכות ותהיינה אלה המתקדמות ביותר טכנית ומדעית. אם איבדנו את ערך האדם, בכל הקשור לידיד או ליריב, איבדנו חלקים מן המצפן והמצפון ואיתם חלק מן המערכה או ההישגים שהושגו בעמל זה שנים.
הכשל הגדול ביותר של צה"ל אשר מתבשם ב"טוהר הנשק", ליתר דיוק "טוהר מידות", היה רבבות ההרוגים והפצועיים מקרב הפלשתינים, לרבות, נשים, קשישים, אלפי ילדים חפים מכול עוול, תינוקות שרק לא מכבר עשו את ההכרה הראשונה עם החיים, כאלה ואחרים. כתוצאה מכך הפגיעה במוניטין של צה"ל היא לא רק בתחום המוסרי אלא לא פחות בתחום הפיזי. זה מחליש אותנו מכול בחינה שהיא לרבות כמובן העדר הצידוק באספקת נשק מצד ידידינו ובעלות בריתנו. אם צריך תזכורת הרי זאת היית הרכבת האווירית האמריקנית בתקופת מלחמת יום הכיפורים. העולם ובראשו ארה"ב ראה בנו את הצד הצודק ובו קיימת תמיכה ציבורית וממסדית.
הלקח השני שהוא פועל יוצא מן הראשון הוא להיות צנועים יותר ולתפוס את עצמנו בפרופורציה הנכונה, גם בכל הקשור לאזור שלנו, המזרח התיכון וגם בזירה הבינלאומית הרחבה. לא זו בלבד שהגבולות הארוכים של מצרים וירדן שמרו עלינו בעת חרום כאשר מאות טילים אירניים כוונו לעבר ערי ואתרי ישראל, קמה לנו, בעזרת ידידינו בארה"ב, קואליציה רחבה של שכנים מן המפרץ ועד לירדן שסייעה לנו בהשמדת חלק מן הטילים.לכן קצת יותר צניעות באשר למקומנו במזרח התיכון, והתלות שלנו בשכנינו. תלות הדדית כמתבקש, חייבת להיות חלק מן החשיבה החדשה. לא רק של הממשלה והגורמים הרלוונטיים בתחומי מדינה, ביטחון ומודיעין, אלא כחלק ממודעות הציבור כולו.
אולם כל מאמצינו יהיו לריק אם לא נעסוק מיד במשימה הענקית ובאתגר הגדול ביותר. והלקח החשוב ביותר הוא הצורך בשיקום מן היסוד של מערכת החינוך שלנו שנהרסה. תחתה צמחו לנו ארוגות של לאומנות וגזענות קיצונית. זאת עלינו לעשות בזירה הדיסציפלינארית, לאמור במערכת החינוך החל בפעוטון וכלה באקדמיה ובזירה הלא דיסציפלינארית - במשפחה שם מצוי היסוד המוצק של חינוך. מסופר על גדול הפילוסופים היווני סוקרטס שהסתובב בשוק האתונאי - האגורא - ושאל לשלום העוברים והשבים מה מצב פרנסתם,רווחתם ועניינים אחרים שבתחום איכות החיים שלהם. משקיבל תשובה חיובית שאל אותם מה עם הנפש, עם החופש, עם הצדק. על כך הוא לא קיבל מענה. שומה עלינו לעסוק בערכי יסוד אלה וזאת היא השקעה אדירה גם בקשר אישי ותפקודי עם המשפחות של הפרט, וגם במשאבים אדירים שיש להשקיע בחינוך בבית. אין לכך תחליף. זאת משימה ששותפים לה, הממשלה, זאת שתקום, החברה, ולא פחות מאלה - הפרט. הפרט ישוב ויתפוס את מקומו כמקור הווייה והשראה.
ןאכן מקומו של הפרט בהוויה החברתית הוא יסוד חשוב בחברה חופשית. הפרט הוא הראשית והתכלית של החיים. עם הזמן גם בשל נסיבות וגם בגלל החנק של השלטון המרכזי, הפרט איבד אמון בעצמו ושומה עליו להחזיר לעצמו נכס ייחודי זה. אם אנו זקוקים לסימן בכוחו של הפרט - בא 7 באוקטובר והוכיח לנו כי באין שלטון מרכזי להתמודד עם הטרגדיה ומה שבא אחריה, הפרט ביוזמתו, בנחישותו ובמסירותו - מילא את מקום השלטון בתפקידיו השונים בכול מקום ובכול תחום שניתן היה לסייע, לתמוך, לסעוד ולנהל את החיים. לא הייתה לו השראה חיצונית. היא באה מבפנים. מקור לא אכזב לתקווה לעתיד לבוא.
אם נשיג את יעדיי יסוד אלה יש סיבה טובה ותקווה שנצליח להנחיל לדורות הבאים את בשורת ההתחדשות והשיקום ולנו את היכולת לעשות זאת.עכשיו זה נשמע far fetched, מעין חלום באספמיה אך אם נרצה זה יקום. הרבה מעשים וקצת אמונה בכוחנו לא תזיק.