המשבר יגיע בהדרגה, או אולי יתפרץ בבת אחת. הוא מתקרב. הוא מסוכן. כשיגיע, מדינת ישראל תתקשה לגייס את כוח האדם הדרוש לה למשימות חיוניות. כן, גם לפטריוטים גדולים – וחיילי (וחיילות) הסדיר והמילואים שלנו מוכיחים בכל יום מחדש שהם פטריוטים גדולים – יכול לבוא רגע של שבירה. צריך לקחת בחשבון את האפשרות שאנחנו מתקרבים אליו. צריך לוודא שלא נופתע.
חשבו על אירועי הימים האחרונים ועל המגמות שמתלוות אליהם, ותבינו מדוע:
זה היה סוף שבוע של הרוגים. דמויותיהם נשקפות אלינו מהמסכים, מחויכות, חיוניות. קשה להביט בהן בלי להרהר במחיר הכבד שמשלמים מעטים עבור הרבים. קשה להביט בהן בלי להרהר בשאלה על מה ומדוע שילמו בחייהם. וכמובן – אנחנו יודעים מדוע. במובן הרחב אנחנו יודעים מדוע. אבל החיים הם דבר יקר, ואנחנו – האזרחים – רוצים לדעת שמי ששולח את האזרחים להקריב חיים עושה זאת בכובד ראש, בזיהוי ברור של מטרה, בהכרה במחיר הכבד. ולא תמיד אנחנו יכולים להרגיש כך. לא תמיד אנחנו יכולים להרגיש שההנהגה השולחת את האנשים המחייכים, החיוניים, אל מותם עושה זאת בכובד הראש המתחייב.
בין השאר בגלל זה האמון בממשלה נמוך מאוד. גם בראש הממשלה. גם האמון בפיקוד הבכיר של צה"ל נמצא בירידה מתמדת. אפשר להאשים בזה את מי שרוצים, או להציע לזה כל מיני פתרונות, אבל זה כרגע המצב. משמעותו: ישראלי מקבל צו. הוא נדרש להתגייס, הוא נדרש ללבוש מדים ולצאת לאזור מסוכן. הוא נדרש לעשות זאת למרות שההנהגה השולחת אותו לאזור הסכנה היא הנהגה שלעיתים קרובות אינו סומך עליה, שלעיתים קרובות אינו מבין מה יעדיה, או שהוא חושד שיעדיה אינם כשרים. גם בחודשים הראשונים של המלחמה האמון בממשלה היה נמוך, אך תחושת החירום הייתה חזקה. היא הוציאה ישראלים מהבית לשדות הקרב. באופן טבעי, בתחושת החירום יש שחיקה, ובתחושת החמיצות יש עלייה. כבר אין "ממשלת חירום". הניצחון המובטח לא נראה קרוב. בעצם, לא ברור בכלל איך הוא נראה. בנסיבות כאלה, קשה יותר לצאת למשימה מסוכנת. בנסיבות כאלה, קל יותר למצוא סיבות לא לצאת למשימה מסוכנת.
במקביל, ההנהגה עסוקה בתמרון שמרכיביו סותרים: מצד אחד, היא רוצה להטיל עול נוסף על משרתי הסדיר והמילואים. להאריך את שירותם. מצד שני, היא רוצה לפטור מעול שירות את צעירי החברה החרדית. וכמובן, אפשר לדבר הלוך וחזור על השאלה אם זה הזמן לגייס ואם זה הזמן לפטור ומה הפתרון הנכון לאתגר החרדי, ואפשר לדון בשאלה אם שוחרי הגיוס הם באמת שוחרי גיוס או בעצם שוחרי הפלת הממשלה, ואם לימוד תורה שקול או לא לשירות בצה"ל – אפשר לדבר על מה שרוצים. אבל את המציאות אין לטשטש: ביד אחת המדינה תובעת מאזרחים להתייצב שוב ושוב, וביד שנייה היא פועלת לשחרור אזרחים אחרים מהתייצבות. לא במקרה הממשלה ויתרה על הצבעה על העלאת גיל המילואים. גם חלק משריה מבינים שיש קושי ליזום מהלך כזה, כשבמקביל ועדת חוץ וביטחון יושבת לדון בהשבת הפטור לחרדים על-כנו.
ועוד במקביל – הציבור מאבד אמון ביכולתה של ישראל לנצח במלחמה. זה נתון חשוב. כי איש לא רוצה להיות זה שחלילה נפצע או נהרג במלחמה שכבר נגמרה, או שכבר הפסדנו בה, או שאפילו אם לא הפסדנו בה, אין לנו מה להמשיך בה. נדמה לי שהאמריקנים המציאו את הביטוי "איש לא רוצה להיות החייל האחרון שנהרג בויאטנם" על מלחמת ויאטנם. ולא – אין מקום להשוות בין המלחמה הקצת מפוקפקת של האמריקנים בויאטנם (למרות שגם לה היו סיבות שבזמנו נראו טובות יותר מכפי שהן נראות בדיעבד) לבין המלחמה החיונית של ישראל בדרום ובצפון. ובכל זאת, הסנטימנט נותר על-כנו: אם אין סיכוי לנצח, או אין סיכוי לנצח יותר מכפי שכבר ניצחנו (אם אתם חושבים שניצחנו), המוטיבציה יורדת.