היוצרים הישראלים נרתמו להתייצב לצד הארמנים

שימשנו יושבי ראש אגודת הסופרים העברים 12 שנים ברציפות. היה חשוב לנו לקום ולהביע עמדה מוסרית. מדריך סיורים ארמני ג'ורג' חינטיאן סייע לנו בהובלת הסיור ברובע הארמני בירושלים. קיימנו אז גם במכון הרומני בתל אביב ערב קריאה ביצירתו של ורוז'אן ווסגניאן. זה היה ערב מרגש: 'ספר הלחישות' של ורוז'אן ווזגניאן הדהד בעוצמה, בערב השירה שערכנו במוזאון חצר היישוב הדברים נאמרו בלחישה אך גם בקול רם: הוא היה לצעקה בלתי נגמרת.

שיחה עם הסופר וורוז'ן ווסגניאן

נפגשנו לשיחה עם וורוזאן ווסגניאן ונביא כאן מבחר מאמרות השפר שלו: "כיוצר, אני שומר תמיד על הילד שבתוכי. המספר בספר שלי הוא הילד. אני מביא בספרי את ההד של האירועים והרגשות שקרו לפני לידתי. סופר, יש לו מחויבות לשמור את הילד שבתוכו. הילד הזה הוא תיבת האוצרות של "ספר הלחישות". אם אתה שומר על הילד שצפוּן בךָ, אתה נותר אדם חי. ואם אתה חי ויוצר, אתה נצחי. אתה מוריש את מורשת אבותיך לבניךָ. ביום 14 במאי השנה קיימתי אירוע מחווה לעצמאותה של ישראל. אנו מודעים לגורל היהודי, לגורל הדמים שנכפה עליכם. אצלנו הארמנים יש ספרים וכתבי יד ארמנים במוזאון הארמני שהם טבולים בדם. יש לנו גורל משותף: גם היהודים וגם הארמנים חוו מעשי טבח. למדתי מסבי שהייתה קבוצה של ארמנים שהקימו מחתרת מיוחדת שתכליתה היה לנקום בטורקים. יחידת נקמה זו קמה בהשראת גופים ישראלים ופעילותו של שמעון ויזנטל, צייד הנאצים. בו-זמנית סבי אמר "חובה לסלוח" ו"חובה לנקום". אם אתה שוכח, אמר סבא, דברים רעים יקרו שוב. הנקמה אינה קטנה עם השנים, היא גדלה. אם אתה סולח על 'רצח עם', עליך להסביר למה. הסליחה צריכה להיות דיאלוג. הסליחה אינה מופשטת, כי עליך לסלוח למישהו. אני זוכר, שראיתי ברצפת הרחובות בברלין אבנים צהובות, שרידים של בתים יהודיים שעמדו שם בעבר. התושבים נרצחו במחנות, והבתים פורקו ונחרבו. גם אנו כמו היהודים זוכרים את שמות הנרצחים בטבח שנעשה בעם שלנו. הספר שכתבתי "ספר הלחישות" תורגם לעשרות שפות. הוא נבחר לספר המייצג את פשע הג'נוסייד כלפי הארמנים. חואן מנואל סנטוס, שהיה נשיא קולומביה (וחתן פרס נובל לשלום) שיבח את הספר ואמר, שהוא לומד ממנו מהי חֶמלה ומהי נקמה. אנו והיהודים קרובים במורשתנו, יש לנו שותפות גורל. לכל משפחה יהודית שנפגעה בשואה יש ספר הלחישות שלה. הספרים המתפרסמים נותנים לנו את הכאב של המשפחות, ואת הסמלים של המשפחה שעוברים מדור לדור. גם הארמנים, כמו היהודים, פוזרו, לאחר שבוצע בהם רצח עם. כך עשו ליהודים בכל שנות גלותם. גם הארמנים וגם היהודים רוצים הכרה בסבלם. אחים אנחנו, ואכן חשובה הסולידריות של העולם. אלה המְבצעים רצח עם או טבח עם, זה יותר מטבח: זה גם ניסיון לרצח התרבות ומחיקתה. הטובחים ברוע ליבם אינם מודים במעשה רצח עם, כי אז הם חייבים לשלם פיצויים. הטורקים לא מכירים ברצח, הם לא יעשו זאת, עד שיהפכו לדמוקרטיה. אני מודה לכם, שבעת ששימשתם בהנהגת אגודת הסופרים העברים, ידעתם להביא הזדהות עם טבח הארמנים. השר ישראל כ"ץ, היום הוא שר החוץ, בטרם היה שר החוץ הביע בכנסת הזדהות עם טבח הארמנים. אני גאה בספרי "ספר הלחישות". אני נובליסט, אני עד. אני כותב ספרות ולא פמפלט פוליטי. ספר התנ"ך הוא יצירת ספרות גדולה, ספר שיוצר רגשות, יוצר שירה. ראו איך ספר קוהלת משפיע עד ימינו אלה. ראו את ההשפעה של האיליאדה והאודיסיאה. הספר אינו כלה לעולם, הוא נצחי. ואני רוצה לסיים דבריי אליכם במשפט שהוא חלק מתרבותכם: לשנה הבאה בירושלים!".

לא נשכח את השורות הקשות של ורוז'אן ווסגניאן:

"ספר הלחישות הוא עלילה, שאיש לא גולל בשלמותה, כאילו היו חוששים להבין את הכול, כמו ניסו בדרך זו להגן על חייהם מהיעדר משמעות" ( עמוד 175). השמעת הצעקה היא צו לכולנו, שכן הכרח הוא, שהעולם יואר באור אחר, שלא תהיה השלמה עם מעשים של רצח עם. ביום השואה אנו נוהגים לומר 'לעולם לא עוד' - זה הצו שמחייב את כולנו להתייצב בריש גלי, לצד האומה הארמנית.