בתיאטרון "הקאמרי" התרפק אולם גדוש על פועלו של האמרגן המיתולוגי אברהם (פשנל) דשא, שהריח הצלחות בקופה של הצגות בידור. הוא גידל דור של זן תרבותי, ראשון לכל "הגשש החיוור" ועימו "שוקולד מנטה מסטיק" ו"גזוז" ודני סנדרסון, ומופע של רבקה מיכאל ויוסי בנאי ובו "עברית שפה קשה"¹, והקהל יצא מגדרו. אתנחתה. בחוץ כבר המתינה הפגנת משפחות החטופים, ואנשים טובים שרו שאנו "זקוקים לנחמה". יאיר לפיד הגיע לראיון לרגום את הממשלה הרעה. הוא ואביגדור ליברמן מדברים אל בנימין נתניהו ועל נתניהו בלשון אופוזציונית נחוצה. בלי כחל וסרק. נתניהו מושחת. נתניהו חמסן. נתניהו גזלן. נתניהו כשל בכל מהלכיו המדיניים. לא בלם את הגרעין האירני. נסוג מן הגליל. הותיר את יישובי עוטף עזה בחרדה. מסרב לעשות שלום. מסרב להיפרד מן המלחמה. גם פוחד ממנה. כרגיל האדמה רעדה בצומת קפלן. נפגין שם נוכחות ככל שהדבר נדרש. כמו שירות מילואים בצה"ל. אך לאן זורמים? במילים יותר מעשיות, מה משקל ההפגנות? ההגדרה שניסחתי לעצמי היא זו: ההפגנות לא יפילו את נתניהו. אך בלעדיהן נתניהו לא ייפול. הן אינן תנאי מספיק. אך הן תנאי הכרחי. חובה להגביר את הלחץ. חובה לתבוע כאן ועכשיו את גיוס החרדים. את מינוי נשיא העליון על-פי הנוהל הנוהג מאז הקמת המדינה. (ראוי לקרוא את דברי נשיא העליון בדימוס ד"ר אשר גרוניס בספר "שופטים על משפט" בפרק "כיצד מתמנים שופטים בישראל". ראה אור כבר ב-2020. הגיע לידיי רק עתה.) לחץ יעמיק את הסדקים בליכוד. רק לחץ. רק ראיונות מהסוג של גיא פלג עם אבי דיכטר. נתניהו - לא הליכוד -ייפול כאשר סיעתו תבין כי הגיע אל קצה דרכו. ומה אפשר לומר על מנהיג אשר רוצה לאבטח את צאצאיו על חשבון המדינה עד יומם האחרון, ואולי גם אחרי תחיית המתים? או לבנות לעצמו עוד "בית לבן". לא רק מושחת אלא חסר רגישות. אך יולי אדלשטיין וניר ברקת - ואולי אפילו דוד ביטן - יעזו אלא אם הלחץ יגבר ויתמיד. אנו נבוא להפגין כמו לשירות מילואים. לא תמיד בחשק רב, אבל לעולם במסירות.