מי היה מאמין שאך לפני חודשים אחדים היו יהודים שנאבקו בחירוף נפש, בקנאות פונדמנטליסטית, בשנאה קיצונית בכל דבר שהזכיר יהדות, שהריח יהדות, שהזכיר את סבא וסבתא היהודים. מחו נגד קיום ישיבת "מעלה אליהו" בתל אביב, נלחמו נגד הרחבתה, רדפו רבנים ותלמידי חכמים, ביזו את הקודש והגבירו שנאה ואיבה לעולם היהודי. שיאי התפרצות השנאה התרחשו בערב יום הכיפורים, היום הקדוש לעם היהודי, לפני "כל נדרי" ואחריו, הפונדמנטליסטים הקנאים הקיצוניים הרסו את המחיצה, השמיעו מוזיקה, צילמו את המתפללים מוכי התימהון על גודל האיבה, הפריעו לחזן ולמתפללים, פעלו באלימות להפסקת התפילה חיללו את ערבו של היום הקדוש ליהודים מדורי דורות, קיללו, חירפו, גדפו, ניאצו את קדוש ישראל, ביזו את היכל ה', רמסו את הרוח היהודית האיתנה. ואז הגיעה שבת שמחת תורה. גם אחר חילול היום הקדוש ביום הכיפורים המשיכו הפונדמנטליסטים הקנאים, שורפי האסמים ומחללי הקודש במאבקם נגד ריקודי שמחת תורה ברחובה של עיר בהפרדה. משיחי הקנאות ההזויים, עתרו לבג"ץ נגד קיום מסורת ישראל, ריקודי שמחת תורה ברחובה של עיר, ואז הגיעה שבת שמחת תורה. ואז הגיע הטבח הנורא בתולדות העם היהודי השב למולדתו, ורחובה של עיר מלאה דמעות, בכי, יגון וצער, ורחובה של עיר מלאה חיילים בצו 8, נשים הנפרדות מבעליהן, ורחובה של עיר מלאה חרדה מהבאות, הלם מהרצח המתועב, זעזוע מהאכזריות, תימהון אל מול החטופים, ורחובה של עיר מלאה במודעות אבל, בחוסר ודאות, בייאוש גדול. במוצאי שבת שמחת תורה לא רקדו יהודים ברחובות הערים, לא ביחד, לא בהפרדה, לא רקדו ברחובה של עיר. ואז אל מול הייאוש הנורא, אל מול הררי העצב ותילי היגון, אל מול מעמקי האימה והחרדה ניעור באחת עם ישראל, ניעורה הגבורה היהודית, ניעורה רוח האמונה היהודית, השתלטה על הייאוש, ניערה מעליה את המחלוקת, השילה את בגדי החרדה ולבשה בגדי גבורה. אריות האומה, אדירי הגבורה, לוחמי ישראל התחברו בין בוקר מדמם אחד אל אלוקי ישראל, אל ה' צבאות, קראו בקול גדול את סיסמת הקרב היהודית "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וכולם ענו בגרון ניחר "אמן", קיבוצניקים ומתיישבים, דתיים וחילוניים, דרוזים ומוסלמים, עולים חדשים וותיקים, שמאלנים וימנים, כולם התרגשו מרוח העם היהודי האיתנה שלבשה בגדי מלכות. מפקדים נשאו תפילות טרם כניסה למלחמה, לוחמים החלו להניח תפילין, לבקש כיפות, הפריט המשמעותי והמבוקש ביותר בקרב הלוחמים היה טלית קטן עם הציציות המתבדרות ברוח היהודית. מפקדים תקעו בשופרות טרם התחלת התמרון צבא ההגנה לישראל לראשונה לבש בדי מלכות של צבא יהודי הגאה באמונותיו, בערכיו בהשקפותיו הדתיות. לא רק בקרב הלוחמים ניעורה רוח הגבורה והאמונה היהודית, גם בקרב מי שחוו את היום המר והנמהר, היום הנורא בבארי, בניר עוז, בשדרות ובאופקים, יהודים שפגשו לראשונה ולאחרונה את בית הכנסת רק בבר המצווה שלהם, החזיקו בידיות הממ"ד וחזרו עשרות פעמים על קריאת הקרב היהודית. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד." נשים דרוזיות הכשירו מטבחן כדי לספק מזון כשר ללוחמים היהודיים, קיבוצניקים פתחו על הגבולות מצלים ענקיים להאכלת לוחמי האומה כשהכל כשר למהדרין. רוח השנאה ליהדות התנדפה כלא הייתה, התנפצה אל המציאות כחרס הנשבר, התאדתה, ברחובה של עיר מסתובבים יהודים זקופי קומה, גאים במורשתם, יונקים משורשי העבר, לוגמים בגאווה מהיין המשומר העתיק. הרוח היהודית מנצחת ותנצח תמיד, רק מי ששורשיו נטועים עמוק בקרקע יוכל לעמוד מול כל רוח מצויה ולא להתנדף כגידול מים.