אפשר להבין קריאות של אזרחי הצפון להחזרתה של ביירות לתקופת האבן, בתקווה שהריסתה תרתיע את חיזבאללה מהמשך הרס יישוביהם והתשתם. אבל איומים וקריאות כאלה מצד אנשי צבא בכירים הם בלתי מובנים לחלוטין: 1. איש צבא אמור לדעת שאין לתת שום משקל להרתעת האויב, אלא אך ורק להכרעתו, כלומר לשלילת יכולתו לכפות עלינו את רצונו. 2. הפעלת כוח צבאי לשם הרתעת האויב, בלי שלכוחותינו יש יכולת אמיתית וזמינה להכריעו, עלולה לכפות על כוחותינו מלחמת התשה, כדוגמת זו שמתנהלת כעת בצפון, מועצמת הרבה יותר ומורחבת לכל שטח המדינה. התשה איננה זרה לישראל. צה"ל אומנם הוקם ונבנה כצבא שנועד להכריע את אויביו מהר ו"בזול" ובהסתמך על לקחי מלחמת העצמאות על אדמת האויב ולא בשטחה המוגבל של המדינה, אולם, חרף מדיניות הביטחון ההכרעתית ישראל נאלצה לנהל כל השנים במסגרת הביטחון השוטף (בט"ש) גם מלחמת התשה. בניגוד לאסטרטגיה של הכרעה שהכל תלוי בה בקרב המכריע שניתן להעריך מראש את משכו ותוצאותיו ולשלוט במשך המערכה, מלחמת התשה איננה אהובה על מפקדים שאצה להם הדרך לניצחון וכמשתמע מדברי סון טסו, גם לא על מדינאים: "התבונה לא דרה מעולם בכפיפה אחת עם שהיות ארוכות ולא מצאנו ארץ שצמחה לה טובה ממלחמה ממושכת". ישראל לא הייתה יכולה למנוע לחלוטין את התשתה, אך היא השכילה לנצל את סבבי ההתשה שנכפו עליה כדי להרוויח בכל סבב את הזמן שנדרש לבניית ההתעצמות שנדרשה לשינוי מאזן הכוחות, כדי לסיים כל סבב התשתי בניצחון מכריע מובהק שירחיק את המערכה הבאה ויקנה לה, כשהיא תתרחש, יתרונות על האויב ותנאי פתיחה מבצעיים טובים. מורנו יהושפט הרכבי מכנה את גרסת ההתשה הזאת שהבט"ש כפה על ישראל כבר מסיום מלחמת העצמאות, התשה המוליכה להכרעה - מסדרון לקרב האחרון שהוא קרב ההכרעה: במקביל ללחימה בפדאיון, צה"ל ארגן את צבא המילואים שבאמצעותו הושג הניצחון המכריע בקדש ב-1956; במקביל למלחמת ההתשה באצבע הגליל ("המלחמה על המים" בשנים 64-65) צה"ל הסב את חטיבות הרגלים לחטיבות שריון, מקור עוצמתו בקרבות ההכרעה ב-67; במקביל להתשה בקו בר-לב ובארבע זירות נוספות לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמו האוגדות הקבועות שמנעו את הכרעת צה"ל ב-73 ואפשרו לו להכריע את צבאות סוריה ומצרים תוך שלושה שבועות מתקיפתו בהפתעה; במקביל להסלמת טרור המחבלים בין 74 ל-82, בעיקר בגבול לבנון, הוכנה המערכה לסילוקו המוחלט של אש"ף מלבנון שיושמה במבצע של"ג ב-82. הנסיגה במדיניות הביטחונית של "התשה המוליכה להכרעה" החלה להתרחש בצה"ל בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת; סבבי התשה ארוכים שהיו אמורים להסתיים כבמאה הקודמת, במערכות הכרעה קצרות, דרדרו את ישראל למערכות התשה עצימות; ישראל לא שלטה במשכן, לא השיגה באמצעותן הישגים צבאיים משמעותיים שניתן היה להמירם בהישגים מדיניים משמעותיים וגם לא השיגה בהן תנאי פתיחה מבצעיים טובים יותר במערכה הבאה. ההתשה העצימה הבלתי מוכרעת הראשונה (אחרי נטישת לבנון ב-2000) הייתה מלחמת לבנון השנייה ב-2006 וכמוה גם היו צוק איתן, עופרת יצוקה ושומר החומות. בשונה מגרסת "התשה המוליכה להכרעה" גרסת ההתשה שהתפתחה בצה"ל במאה הנוכחית היא כהגדרתו של הרכבי "התשה כתכלית לעצמה": זו מלחמה שנועדה לשנות את רצונו של האויב להילחם באמצעות הפחדתו והרתעתו כדי שהמצב ייראה לו כחסר מוצא, בהנחה שעקב כך הוא ינצור את אישו ואולי גם ייכנע ויסתלק, למרות שהוא לא באמת הוכרע והובס. מיותר לציין שזו אסטרטגיה הימורית שעלולה ללכוד בהתשה כבדה וארוכה גם את יוזמיה ואם מעצמות כארה"ב וברה"מ נכשלו בבחירתה במלחמות שהן ניהלו רחוק מהבית, ישראל שנלחמת בגבולות הבית ובתוכו חייבת להימנע לחלוטין מלהילכד למלחמה רבתי כזו ביוזמתה; זה היה הלקח הראשי ממלחמת ההתשה בקו ברלב, שבהיערכות הגנתית שונה אחרי 67 הייתה יכולה וצריכה להימנע. חיוני להדגיש שהחלפתה של אסטרטגיית ההתשה המוליכה להכרעה באסטרטגיית ההתשה כתכלית לעצמה לא נעשתה בצה"ל מתוך בחירה מודעת ובאישורו של הדרג המדיני; שינוי האסטרטגיה היה תוצאה של החלפתה בצה"ל של דוקטרינת הכרעתו הפיזית של האויב, בדוקטרינה של הרתעתו גם בלי הכרעתו הפיזית, בנימוק שבעידן פוסט המלחמה הקרה לא נדרש יותר להביס את האויב. מלחמה היא תחרות ביכולת להסב לאויב אבידות והרס ובמלחמת התשה היא גם תחרות ביכולת הנשיאה בסבל. בתחרות הזו לחברות בלתי מפותחות ובלתי דמוקרטיות יש יתרון על חברות דמוקרטיות מפותחות שרגישותן לקורבנות ולסבלו של הפרט מנצלות החברות הבלתי דמוקרטיות. ספק אם צה"ל היה מודע לכך שעם החלפתה של אסטרטגיית ההכרעה התקנית שלו באסטרטגיה האלכימית של הרתעה והשפעה על תודעת האויב בלי הכרעה, וכן באימוצה של המב"מ – המערכה שבין המלחמות שנתנה משקל כבד לסיכולם המוקדם של איומים במרחב המקיף את ישראל, על חשבון פיתוח יכולת ההכרעה ההתקפית המסורתית בגבולותיה, הוא הביא על ישראל אסון כפול: 1. הוא כפה על חברה רגישה מאוד לאבידות התשה עצימה 2. הוא פגע ביכולת שהייתה לה בעבר, להתנער מהתשה שנכפתה עליה דרך ייזום בעיתוי המתאים לה, של מלחמת הכרעה שמשכה ותוצאותיה נשלטות בוודאות גבוהה על ידה. בגלל השינוי הדוקטרינרי הזה שצה"ל לא תיקן אותו, כפי שהונחה על-ידי ועדות החקירה לחקר מלחמת לבנון השנייה, ישראל היא כעת מדינה שלכודה במסדרון של התשה שאיננה מוליכה להכרעה אלא יותר לעבר התשה כתכלית לעצמה, אבסורד בלתי נסבל. גיוס מהיר של היכולות האינטלקטואליות והמעשיות הנדרשות לחילוצה של המדינה מהמסדרון לשם הולכתה להכרעה נשלטת במשכה ובתוצאותיה, הוא כעת אתגרה הראשון של הנהגת המלחמה.