בית קול ישראל עמד בעידן של שלוש מָלכּוֹת הקשורות בו ומסיים במלאת לו 120 לפני ימים אחדים שלח לי ידידי פרופסור אמנון צוקרמן, מי שהיה בשעתו מנהל הטלוויזיה הישראלית, תמונה של בית
קול ישראל ברחוב הלני המלכה מצולם מגג בניין בצלאל החדש במגרש הרוסים. כתבתי לו במשוב "וואו אלה זיכרונות שלי משנת 1955 ". כעבור יומיים התברר לי פשר התמונה. במסגרת הוטסאפ של ותיקי הטלוויזיה הישראלית שלח לנו אבי כהן תמונת וידאו של מתחם קול ישראל תוך ציון: מטאמורפוזה אמיתית, בקרוב מלון יוקרתי עם מגרש חניה ענקי תת-קרקעי. הרסו לנו את הזכרונות. הבנתי את פשר התמונה של ארנון. אך ה-וואו- זיכרונות משנת 1955 נותר כשהיה.
בית קול ישראל חורף 1955 ואני נוסע ברכב השירות בו נוהג יונה יונה, מן הנהגים הקבועים של קול ישראל, שהביא אותי מביתי בשיכון רסקו 12, כיום רחוב שמעוני בדרום מערב ירושלים, קרוב לחמש בבוקר. מזג האוויר היה סמיך עם ערפילים וגשם ופנסי הרחוב נראו כמו נרות דועכים. האור היחיד הבולט בעלטה סמיכה זאת בקצה שכונת רחביה בלב העיר היה פרסומת "יאול חייט". הובאתי למקום כדי להכין את מהדורת החדשות של 7 בבוקר, אחת ממהדורות החדשות המרכזיות של קול ישראל באותם ימים, שאורכה היה כרבע שעה.
המהדורה הוכנה בידי שני עורכים, במקרה אז אהרון אריאל, לימים מתרגם ישראלי בולט, עורך בכיר נוסף, במקרה זה ארי אבנר, ואני. עורך אחר היה יהושוע זינגר. מנהל מחלקת החדשות היה חנוך גבתון, סגנו צבי משה קנר בכינוי ראשי התיבות, צֶמֶק. עורכים בכירים נוספים - עמוס גורדון לימים מנהל החדשות ויצחק גולן. יוסף יעקב, בשמו האנגלי ג'ו ג'ייקובס, עורך בכיר וקריין ראשי באנגלית. לימים הצטרפו עורכים נוספים ביניהם רפי גיל, לימים סטטיסיקאן ובעל חברת סקרים, שלמה אהרוסון לימים ההיסטוריון פרופסור
שלמה אהרונסון ואחרים.
באותם הימים את חדשות החוץ וגם הפנים קיבלנו באמצעות הטלקס שפלט במשך הלילה עשרות מטרים של חומר וכלל גם דיווח של כתבי קול ישראל. את החדשות הרשמיות קבלנו מלשכת העיתונות הממשלתית - לע"ם, שהובאו לנו מדי בוקר באמצעות שליחים, לרוב סטודנטים, ביניהם יוסי צ'חנובר לימים משפטן, מרצה, מנכ"ל משרד החוץ וחתן פרס ישראל. או
ארנון גפני לימים קריין בקול ישראל ונגיד בנק ישראל.
אלה היו ימים ששודרו רק מהדורות חדשות ולא יומנים, שלהם התנגד ראש הממשלה דאז
דוד בן-גוריון, שתחת אחריות משרדו היה גם קול ישראל. מנכ"ל משרדו היה
טדי קולק.
אירועים להפגת שיעמום זאת הייתה שגרה די משעמעמת אך עשינו הכל כדי להוסיף לה קצת אווירה קלילה בכול מיני אמצעים. בין היתר ידיעות מפוברקות מבית היוצר של המערכת התל אביבית שהועברו בטלקס והיה אף מקרה שלא הספקנו לבטל ידיעה משעשעת והיא שודרה. היו גם אירועים מפתיעים. בין אלה טלפון מוזר כשאני שומע מצידו השני: "מדבר
משה שרת, שר החוץ". אני: "ומי הוא כבודו הבלתי מחופש". כשברור לי שמישהו תל אביבי מתחזה הפעם לשר החוץ. והקול מהעבר השני: "זהו משה שרת אדוני - שר החוץ של המדינה". אני: "אבקש מכבודו לדאוג שמישהו ממשרד החוץ יצלצל ויעשה את הקשר ואנו נהיה בטוחים שזה אוטנטי". ככה היה ושרת חזר אלי. ואני כבר משוכנע שעשינו איזה פלופ מדיני אם שר החוץ בכבודו ובעצמו מצלצל אלינו. שרת: "במהדורת החדשות אתמול השתמשתם במילה "עבוּר" במשמעות: בשביל . זאת בשעה ש"עבור" זאת מילה אחרת לתבואה ואילו בביטוי שאתם השתמשתם צריך היה לו לומר "בעָבוּר" עם ב'". הוקל לי והודיתי לשר החוץ ומאז אצלי יש רק בעבור.
היו גם אירועים אישיים שהפכו מנעימים לאירועים לא נעימים בשל טיפשותי שלי. באחד ממהדורות הערב הודעתי לאהרון אריאל שאני הולך מוקדם כי ליהודית רעייתי יש צירי לידה ואני לוקח אותה עוד באותו ערב לבית חולים ליולדות "משגב לדך" בשכונת קטמון הישנה בירושלים. לאחר שליוויתי את יהודית לבית היולדות נסעתי הביתה. אז עדיין לא היו טלפונים ביתיים לאנשי החדשות. אני קם בבוקר, מתרחץ, מתמרק מוכן ומזומן להופיע כאבא טרי עם זר של ורדים. בשביל לקנות פרחים היה צריך לחכות לשעה שמונה בבוקר. אני קונה את הפרחים ומתייצב ב"משגב לדך" כשרעייתי מחזיקה את התינוקת היפה בזרועותיה וקורנת והאחיות סביבה מחמיאות לי שחמש דקות לאחר הלידה הגיעה שיחת הטלפון שלי: "אפשר לומר מזל טוב?". אני המום. זה לא הייתי אני, אבל לא נותנים למזל כזה להישמט מידייך ואני מחייך מפה לאוזן. משום מה החלטתי כעבור כמה ימים, כאשר התינוקת הייתה כבר בבית וקיבלה את שמה - נתי, לספר את האמת. זה היה עמיתי אהרון אריאל שידע שיהודית עומדת ללדת ובעת הכנת מהדורת הבוקר הוא נזכר בזה. הוא שצלצל ל"משגב לדך" ושאל: "האם אפשר להגיד מזל טוב ליהודית?". האחות שקיבלה את השיחה לא שאלה לזהותו אלא קפצה מרוב שמחה ושיתפה בכך את עמיתותיה וגם את יהודית. ששון ושמחה ואיזה טיימינג של אבא, אינסטינקט אמיתי. והנה בהודאה של יושרה הרסתי ליהודית גם את היום וגם את הימים הבאים.יהודית, מג'יארית בדם, לא סלחה לי. קלקלתי לה את השמחה ברטרוספקט.
ערבו של כלב היה עוד איזה אירוע שקשור ביהודית. זה היה במשמרת ערב והחזיר אותי הביתה יונה יונה בערך בשעה עשר. בפתח הבניין מחכה לנו יהודית בחברת "פידו" הכלב שאימצנו. הוא קפץ על הבן הקטן של משפחת באומינגר דיירי הבניין ושרט אותו. צריך וטרינר שיבדוק את הכלב. ואני: "יהודיתיקה עכשיו השעה עשר בערב איזה וטרינר יקבל אותנו? נחכה למחר" והיא: "משפחת באומינגר לא שקטה ואני לא רוצה לגרום לה לדאוג לבריאות של הילד הקטן שלהם". לגמרי במקרה פרופסור אריקה באומינגר, הָאֵם, הלכה לעולמה לפני יומיים.
כאן הופיע המלאך המושיע. יונה יונה. הוא מכיר וטרינר ברחוב הנביאים, יֶיקֶה שלא ישמח שנבוא אליו בשעה זאת אבל הוא יבדוק את הכלב. אני, שמלכתחילה לא שמחתי לתוספת הזאת בבית, מה גם שבהתחלה הוא שרץ קרציות שזחלו על הקיר, רציתי לרצוח אותו. אבל הנה הוא בחיק אמו המאמצת הוכנס לרכב כנוסע מכובד ואנו נוסעים לרחוב הנביאים. בהתקרב לבית כבר שמענו מקהלה של כלבים. ולאחר שיונה יונה דפק על הדלת קולות אלה גברו ובפתח הופיע ראש, עם שיער ועליו כובע לבן ארוך ובקצהו פונפון. יונה יונה התנצל, הסביר לו את שעת החרום והדוקטור בפנים חמוצים פתח את הדלת, צעק על הכלבים בחדר הסמוך שישתקו והביא את פידו לשולחן הטיפול. כלב קטן ופרוע זה קפץ מן השולחן וצריך היה לבצע מרדף כדי לתפוס אותו אבל בשום אופן לא הסכים לטיפול גם כאשר יונה ואני החזקנו אותו חזק. נאלצנו להיפרד מן הווטרינר וכשביקשנו לשלם הוא אמר "ברוך שפטרנו".
למחרת בבוקר עם צאת השחר וכדי שלא יראו את חרפתי, אדם גבוה יחסית מחזיק ברצועה לא באיזה "האסקי" או "גולדן רטריבר" וכיוצא באלה כלבים מכובדים, אלא כלב קטן ולא גזעי "טראבלמייקר". עשיתי דרכי ברגל מן הבית ועד לכלבייה של העירייה שהייתה סמוכה לשטח ההפקר של ירושלים העברית וירושלים הערבית. לאחר כמה ימים קבלנו הודעה שהכלב לא נגוע ובישרנו זאת למשפחת באומינגר, שהבן, שהיה לימים טייס קרב, נשרט על-ידי פידו. פידו לא חזר אלינו.
היו גם סיפורים של חתולים. כשרצינו שארי אבנר יאחר למשמרת כדי שלא להכניס שינויים למהדורה ברגע האחרון, שגרמו לנו בעיות-תפסנו חתול ברחוב, הכנסנו אותו לחלון בדירה של ארי שהייתה שני בתים מקול ישראל. ארי אהב חתולים וכשהוא הגיע באיחור למערכת היה מאוחר מדי להכניס תיקונים למהדורה.הצלחנו
חתולי ירושלים לימים כמה שנים לאחר מכן, כשקצת רווח לנו אך עדיין היה די משמעם הצעתי לעמיתי וחברי יורם רונן, שעסק באותה עת בתוכניות נוער ומוזיקה, שאני אמצא סיפורי צימוקים והוא יצמיד להם לחן הולם. הגשנו את הרעיון למנהלים והם אישרו זאת. זאת הייתה תוכנית שבועית בשם "מה שהיה היה". לאחר כמה וכמה תוכניות כאלה עלה בדעתי רעיון קונדסי. הנושא היה "חיי הלילה בירושלים". הפעם החלטתי שלא להסתפק בתמליל, אלא לצאת לרחוב עם מכשיר הקלטה. לקחתי מכשיר הקלטה קטן, "אוּהֶר", שבו השתמשו הכתבים, שכן אילו לקחתי "נאגרה" גדולה בלי טכנאי, הייתה פורצת שביתת טכנאים. הקלטתי מבחר גדול של יללות ויבבות של קבוצת חתולים, ואלה הושמעו למשך כחמש עשרה שניות בליווי הלחן של לרוי אנדרסון - "החתול רוקד ואלס". לאחר יומיים הודיעו לנו כי "התוכנית מיצתה את עצמה".
אני משוכנע שלא ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לא טדי קולק, מנכ"ל משרדו, שהיה אחראי על שירות השידור, לא צבי זינדר מנכ"ל השירות ולא חנוך גיבתון מנהל החדשות, או לאה פורת, מנהלת התוכניות - היו מאחורי ההחלטה. קיבל אותה מישהו בדרג הביצוע שמעל לעורכים. הוא חשש שמא מישהו יאשים אותו שהוא נתן יד להשמצת חיי הלילה בירושלים. היה זה סוד קטן שעם צאתו של אחרון הצופים מקולנוע ציון בשעה 11, ירושלים הייתה שוממה ומכאן חיי הלילה היו של החתולים. האיש שהחליט על כך שָם "סייגים לתורת השידור הציבורי". עם זאת בהחלט היו שדרים נועזים יותר.
קול ישראל עד כאן החלק המשעשע, מעין סיפורת שולית של חוויות אישיות בקול ישראל בימי בראשית. אבל זה היה בשעתו מוסד מכונן לתפארת, המסד והטפחות של השידור הארץ ישראלי והישראלי בשפה העברית, בשפה הערבית לערביי כל האזור, ובשפות רבות בתפוצות. הוא הצליח להפיץ עוד בתקופת היישוב היהודי, חינוך, תרבות, אומנות, מוזיקה ומורשת. הוא שבישר על הקמת המדינה והביא את הקולות האוטנתיים מטקס הצהרת העצמאות. הוא שהקליט בשלמותו את משפט אייכמן והפיץ זאת ברחבי העולם והוא שהניח יסוד לכול מערכת השידורים הקוליים והחזותיים לרבות הטלוויזיה הישראלית וכול הערוצים שלא לדבר על דורות של שדרים.
הבניין של קול ישראל, נקרא בעבר גם בית השידור ולפני כן ארמון המלכה החבשית. זה היה בניין מפואר בסגנון נאו קלאסי שבתקופת המנדט הבריטי שכן ברחוב בשם המלכה מליסנדה, מלכה צלבנית. המבנה שימש בימי המנדט הבריטי את שירות השידור של ארץ ישראל -פלשתינה, ולאחר הקמת המדינה את קול ישראל ו
רשות השידור הישראלית. בשל השימוש בבניין למטרות שידור, נקרא הבניין לעיתים גם "בית השידור".
הבניין הוקם בשנת 1903 על-ידי קיסרית אתיופיה טאיתו בטול, אשת הקיסרמנליק השני, למען הקהילה האתיופית בירושלים. בשלהי ימי האימפריה העותומנית שימש המבנה לזמן מה כבית המגורים של המושל נאזים ביי. בפברואר 1937 החליטה ממשלת המנדט להעביר את השידורים לארמון החבשי שברחוב מליסנדה ובחודש יוני באותה שנה עבר שירות השידור של פלשתינה (א"י) ממקום מושבו הקודם במלון "פאלאס", כיום "וולדורף אסטוריה- ירושלים" אל בניין זה. מאז שימש הבניין למשרדים ואולפני רדיו של שירות השידור הבריטי, ולאחר מכן שירות השידור הישראלי, קול ישראל ורשות השידור הישראלית.
ב-2 באוגוסט 1939 פוצץ מבנה התחנה על-ידי מאיר צפניה חבר אצ"ל. באירוע זה ניספו הקריינית היהודיה מלכה מאי וייסברג והמהנדס הערבי אדיב מנצור. מספר שבועות לאחר החלטת כ"ט בנובמבר צוותי השידור היהודים חשו סכנה להגיע לבניין זה. במלחמת העצמאות ניזוק הבניין, והשידורים שבו לפעול מחדש בשנת 1950 לאחר תיקונים ושיפוצים של הבניין והקמת 9 אולפני שידור בתוכו. בשנת 1955, כאמור, נכנסתי אני בשעריו. סוף לסיפור. עכשיו גם לבית קול ישראל.