לעד אזכור את חמותי ע"ה, אשת חיל אמיתית, דמות נבונה, חדה וחריפת שכל, אשר תכננה, תמרנה, כווננה, את מעגל חייה סביב שעה אחת בודדה. במהלך חמישה ימים בשבוע, בצינה ובשרב, באביב ובסתיו, עיניה נשואות היו אל הכורסא המיוחדת לה, ממתינה בכיליון עיניים ובהתרגשות כשל נערה בת 13 ויום אחד למנגינת הפתיחה האהובה עליה. עיניה, עיני גברת בגיל העמידה, בורקות אל מול הדמויות המופיעות על המסך, וכשהפרק ה-7,549 החל, הס הושלך במרחב, חרדת קודש, תענית דיבור בכפייה גזרו על עצמם באי הבית. "מעמד הר סיני שלה", בו עוף לא פרח וציפור לא צייצה היה הצפייה בתוכנית האהובה עליה, "היפים והאמיצים" פרק 7,549. נזכרתי בחמותי המנוחה, פרופ' של החיים, כשהבנתי את עוצמת גלי ההערצה, גלי האהבה, הכמיה והערגה של ציבור עצום, ציבור בלי גיל, מילדים דרך נערות, עבור לחייליים, דלג לטיילים, ועד לקשישים חסרי מנוח, כולם עוזבים הכל ומתכווננים לשעת התחלת שידור תוכנית "הפטריוטים" בהובלתו של העיתונאי ינון מגל. תהיתי ביני לביני, מה סוד קיסמה של התוכנית היומית בערוץ מתהווה, הסוחפת אחריה מאות אלפי צופים? היאך הפכה להיות אלטרנטיבה למדורת השבט הישראלי? מהו המניע לנהירה לצפות בתוכנית המורכבת ממלל רב, עם פאנצ'ים ולעיתים עם אמירות קיצוניות. מדוע בחרו מאות אלפים לוותר על מופעי ריאליטי, תוכניות סאטירה, תוכניות תחקירים בערוצים השונים והתקבצו סביב חבורת עיתונאים שהפכה להיות מדורת השבט החדשה. מה מניע קהל צופים עצום במשך שישה ימים בשבוע, ערב ערב, פרט לערב שישי, לבחור לצפות בחבורת גברים וגברת חכמה אחת באופן אדוק כל כך? אין ספק שמוביל התוכנית יחד עם פאנל חכם, שנון וחד האומר את שעל ליבו, לעיתים ללא מסננת, הם פורמט מעניין, ואף על פי, טרם זכתה בישראל תוכנית יומית בשידור חי לקהל נאמן כמו "הפטריוטים". התשובה נעוצה במילים הבאות - שייכות, השתקה, חופש הביטוי, הזדהות, ביטחון. בראש ובראשונה תחושת השייכות. לראשונה יש קול ופרצוף לקהל המושתק, השקוף, הקהל שאין לו נוכחות על המרקע, הקהל שדעותיו אינן נספרות, שאמונותיו וערכיו אינם באים לידי ביטוי על המרקע. הקהל החש מנוכר, דחוי, לא נספר, קהל בלי בית. תחושת השייכות יצרה תנועה המונית, אותנטית ועממית של ישראלים-יהודים שמצאו בית, שחשים נאהבים בבית הזה, אורחים נאהבים ורצויים, שהזדקפו לפתע, שאינם מתביישים בדעותיהם הפוליטיות, אינם מסתירים את ערכיהם ואינם צריכים להתנצל על אמונותיהם, שייכות. השופרות, כן שופרות. החבורה הזו גאה בתואר שהיה אמור להופכם לתועמלנים, מגשימים את החלומות, המאווים הכמוסים ביותר של למעלה מחצי העם. הם עומדים כחומה בצורה מול הצד שכנגד, הם אינם מתנצלים, אינם מבקשים פירורי חסד, הם חושפים את הצביעות הנוראית שפשתה בחלקי החברה הישראלית, הם מסירים את המסכות מאנשי ציבור, מפוליטיקאים, מעיתונאים, הם, במובן מסוים, ש"ס של תחילת הדרך, מחזירים עטרה ליושנה, ללא מורא וללא משוא פנים. הם בעיקר מדברים יהודית שוטפת, ישראלית גאה מלאה בהכרת ערך עצמה, הם משדרים גבורה, ניצחון, התרוממות רוח, גאווה וכבוד. התנועה ההמונית הזו תתעצם ותתרחב. איך אני יודע? ובכן, יותר ויותר חברים מתחנות חיי השונות מדברים בשפה שייצרו ינון מגל וחבריו. בתוך ביתי יש סנונית של מי שאינה מוותרת על הצפייה בתוכנית, המתמוגגת מאמירות שנונות, הצוחקת בפה מלא אל מול התיאטרליות של ינון סטודנט שנה א' בבית ספר למשחק. האמת חייבת להיאמר, לעיתים בשרי נעשה חידודין חידודין ובטני מתהפכת כשאני שומע מביתי את השיח המוקצן העולה מעת לעת. למרות זאת השייכות והשבטיות החדשה והמרוממת מנצחת. השייכות מנצחת, לא עוד אורחים דחויים, לא עוד אמונות וערכים מושתקים, מבוזים, נרמסים, נלעגים. "הפטריוטים" היא תור הזהב של הדעות, האמונות והערכים שיש המבקשים לבטלן, להעבירן מן העולם, לכווצן, להקטינן. השייכות העניקה פה למי שסכרו את פיהם לאחר שלא צופפו שורות ולא התיישרו עם הדעה האחת, הצודקת תמיד ואין בילתה. תוכנית "הפטריוטים", מחוללת תנועת שייכות ישראלית גאה, לא מתנצלת, אלטרנטיבה ראויה עבור החשים את ייסורי עריצות המיעוט. חופש הביטוי מעולם לא היה משמעותי ומכונן כל כך, השלט בידכם, הבחירה שלכם.