אפתח בהתייחסות להפטרה של השבוע. ההפטרה המלווה את פרשת בלק לקוחה מספר מיכה, שניבא בימי יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה. מיכה המורשתי ניבא על יהודה ועל שומרון, שהייתה בירת ממלכת ישראל, ממלכה שנחרבה על-ידי ממלכת אשור ותושביה הוגלו. למעשה, תושבי ממלכת ישראל שהוגלו לאשור נגדעו מהעם היהודי.
אחד הנושאים שקרובים לליבי בהפטרה לפרשת בלק, מועלה בספר מיכה בפרק ו' פסוק ו' - "בַּמָּה אֲקַדֵּם אֶת ה'?". כלומר, נשאלת השאלה מהי הדרך הנאותה להתקרבות אל האל. מיכה פוסל את כל האפשרויות הפולחניות להתקרבות אל השגב האלוקי ומתמקד בתשובה הערכית שלו, המנוסחת בבהירות רבה בפרק ו' בפסוק ח': "הַגִּיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב וּמַה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָֹ - כִּי אִם עֲשׁוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת...".
מיכה דורש, שהקרבה אל עולם ההשגחה האלוקית תתמקד
בחתירה להנחת אדנים של משפט צדק בנדבכי הקיומיות שלנו כעם. שכל אזרח בישראל ידאג שבסדר היום שלו יימצא מרחב למעשי חסד ולב פתוח לסעוד את הזקוק לעזרה, וגולת הכותרת באה לידי ביטוי בצניעות ובענווה.
בפרשת קורח, אותה קראנו לפני שבועיים, ראינו את עם ישראל, הנתון למאבקי כוח פנימיים, מאבקים מאוד מכוערים. מתוך העם נשמעו קולות מרי והתרסה נגד ההנהגה. הנהגת המורדים כוללת "מָאתַים וַחֲמִישִׁים נְשִׁיאֵי הָעֵדָה, קְרוּאֵי מוֹעֵד וְאַנְשֵׁי-שֵׁם" (ספר במדבר ט"ז פסוק ב'), שהצטרפו לקורח בן יצהר משבט לוי ודתן ואבירם משבט ראובן.
עצם קיומו של מרי גלוי נגד הנהגתו של משה הוא תופעה מדאיגה, במיוחד שלא הייתה כל הצדקה למרי נגד מנהיג הראוי לכל הערכה על פועלו. לעומת התופעות הכאובות בפרשת קורח, העם בפרשת "בָּלָק" מזדקר לא מתוך פיצול מכאיב, אלא מופיע כעם מאוחד ועוצמתי המטיל את חתתו על הסביבה אליה הוא בא.
בסיפור הפנימי בפרשת "קֹרַח" הדגש הוא איך אנחנו נראים בעיני עצמנו. בפרשת "קֹֹרַח" נפרסה יריעה כואבת המצביעה על מתחים פנימיים ופיצול מדאיג, המקרבים אותנו לתהומות של מרד נגד ההנהגה אותו מובילים נשיאי עדה, קרואי מועד ואנשי שם. בספר "במדבר" בפרק ט"ז אנחנו קוראים על מאתים חמישים נשיאי עדה וקרואי מועד המתקהלים "עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרוֹן". הם אומרים: "רַב לָכֶם כָּל הָעֵדָה קְדוֹשִׁים".
התופעה העצובה שנפרסה בפנינו בפרשת "קורח" נמחקת כליל לנוכח התרחשויות להן אנו עדים בפרשת "בָּלָק". אין יותר מקום לפיצול ולמתחים פנימיים.
בפרשת "בָּלָק" מזדקרת תמונה של חברה חסונה עוצמתית, כי היא מאוחדת ואין זכר לתופעות הכאובות של חברה מפוצלת ולתופעות של התרסה נגד המנהיגות של משה ואהרון.
עד פרשת "בָּלָק" תארנו את עצמנו כפי שאנחנו ראינו את עצמנו. בפרשת "בָּלָק" אנחנו עדים פעם ראשונה לתיאור עם ישראל כפי שרואים אותנו אחרים. כפי שרואים אותנו המואבים, החוששים מפני עם ישראל. מלך מואב לא מודע לאימת הפיצול והסכסוכים הקשים, שבאו לידי ביטוי בפרשת "קרַח" כפי שאנחנו ראינו את עצמנו,
אלא מלך מואב חושש מ"כָּל אֲשֶׁר עָשָׁה יִשְׁרָאֵל לָאֱמוֹרִי" (פרק כ"ב פסוק א').
במעבר מפרשת "קֹרַח" אל פרשת "בָּלָק" אני רואה כמעבר מפיצול מכאיב אל שגב השתתת דפוסי אחדות. לא ניתן לחתור למימוש יעדים לאומיים, כאשר מזדקרת תמונה כאובה של מאתים וחמישים נשיאי עדה וקרואי מועד ואחריהם עם רב, המתקוממים ומטיחים מילים קשות לעבר הנהגתו של משה.
בימים אלו אני מייחל, שתימחק מציאות של פירוד ופיצול. אני מייחל, שנזכה ליישום המעבר מפיצול מכאיב להשתתת דפוסי אחדות. בהעדר דפוסי אחדות יש חשש לקיומו של הבית הלאומי השלישי, שעל בנייתו והתעצמותו עלינו לשקוד. הפיצול, לו היינו עדים בפרשת "קֹרַח", היה כואב ומכאיב.
עלינו להיות קשובים לקול הבוקע מפרשת "בָּלָק" - לחתור להשתתת דפוסי אחדות.