כמה עצוב ומאכזב הדיבור אודות "טבלת החטופים", ההיצמדות למספרים והשינויים שיש בה אם זה בעקבות מבצע שחרור חטופים חיים או איתור גופות נרצחים והבאתם לקבורה. "הטבלאות" מתעדכנות אז מיד. מאחורי "טבלת הייאוש (התקווה)" ניצבים ועומדים משפחות נואשות: האימהות, האבות, הילדים, האחים והאחיות ושאר בני המשפחה, הם סופרים את הדקות, השעות, הימים, השבועות והחודשים. הזמן עובר ומפלס הדאגה עולה וגואה, נאחזים בתקווה שהנה מחר אולי יהיה היום האחרון למניין הזמן.
מנגד ניצבים אלו האוחזים "בטבלת מספרים המתעדכנים", אתמול היא מנתה 120 והיום היא מונה 115, לדידם קלף המיקוח של סינוואר הצטמצם, ייתכן שעוד "תיפול" לידינו עוד הזדמנות לצמצם אותה יותר. ממד הזמן ושעון החול אצלם מכוון לאירועים אחרים: מועד הפגישה עם מנהיג מדינה או מעצמה, סיומה של פגרת הכנסת, העברת חוק ה (אי) גיוס, מועד גמר איוש, שיבוץ והצפת השוק במשרות הרבנים. הם יצטדקו ויאמרו שהטבלאות מתקיימות זו לצד זו ויסבירו שאין כל סתירה ביניהם.
לאמיתו של דבר הטרגדיה האופפת אותנו היא לא השאלה איזו "טבלה" גוברת וצודקת יותר אלא חוסר ההבנה אצל רבים ובעיקר אצל הקברניטים קובעי המדיניות, ואי היכולת לדמות מה תהיה ההשפעה של שחרור החטופים על המורל הלאומי. מה השפעתו של המורל הלאומי כמרכיב כוח בשדה הקרב. ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מלמדת אותנו, כי צבאות/אומות שחשו אחדות וגורל משותף ויצאו לקרב עם מורל גבוה הוא היה להם מכפיל כוח ומרכיב בניצחון שלהם בשדה הקרב. (ראה בריטניה לאחר מינוי צ'רציל לראש ממשלה, צה"ל במלחמת 6 הימים).
השבת החטופים לחיק משפחותיהם, מחד - היא מהלך מוסרי וערכי ממדרגה ראשונה, היא גם הכרח מתבקש מהמדינה שכשלה במשימתה ב-7 באוקטובר. אך מעבר לזה היא תסיר את המועקה ותחושות האשם הרובצים על כולנו, היא תפיח רוח חדשה בלבבות העם ובקרב מפקדי צה"ל ולוחמיו. יש בה כדי ליצור מהפך במלחמה. מעתה כל קרב יהיה לנו ניצחון מוחץ ומפלה לאויב. אם כך הדבר קידום עסקה לשחרור החטופים (כל החטופים) היא משימה בעדיפות עליונה ויש בה את כל המרכיבים החשובים לנו:
"תיקון" (מעט) - של המחדל והמפלה ב-7 באוקטובר.
פדיון שבויים - קיום המצווה העליונה על-פי מסורת ישראל.
הפחת "רוח חדשה" בחברה ובצה"ל - רוח של גבורה וניצחון.
היכולת "לעבור" לשלב השיקום והבנייה מחדש של כל מה שחרב במלחמה.
יצירת אקלים לאיחוי הקרעים ואיחוד החברה מחדש.
שיקום הכלכלה והחזרת הצמיחה.
בדרך ינקה אותנו מאלפי מחבלים (ומ-נוחבות) שמסיבים לנו נזקים גדולים.
לו יהי.